# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/957/63/4/

ועקר העניות, שהוא ההפך מעשירות, הוא על־ידי פגם המשפט חס ושלום, שעל־ידי־זה נפגם ההיכל־הקדש ונתקלקל החומה הנ"ל, ואזי אין לו שפע העשירות ומשם בא עניות, חס ושלום, שעל־ידי־זה צריך אחד ללוות מחברו. ועל־כן הזהירה תורה מאד לישראל שאחד יעזר לחברו בצדקה וגמילות חסד, וגדולה גמילות חסד יותר מן הצדקה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה מט:). כי עקר מעלת הצדקה וגמילות חסדים הוא על־ידי המשפט, כי עקר העניות הוא מפגם המשפט הנ"ל כנ"ל, כי משפט תלוי בדעת, כמו שכתוב במאמר הנ"ל. והעני דעתו מבלבל כשכור כמו שכתוב בספר הא"ב (ספר המדות, אות ממון סימן עה), כי על־ידי העניות נתבלבל הדעת, בבחינת (קהלת ט, טז): "חכמת המסכן בזויה", ומחמת קלקול הדעת נתקלקל המשפט.

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (ערובין מא:): 'שהעניות מעביר על דעת קונו', כי העני מגדל עניותו ודחקו, חס ושלום, הוא מתרעם על מדותיו של השם־יתברך, חס ושלום, כמבאר בדברי רבותינו ז"ל כמה מעשיות מעניים שהיו מתרעמין וכו', והתערומות שמתרעם, חס ושלום על מדותיו, זה בחינת 'פגם המשפט', כי באמת כל אדם ראוי לשפט את עצמו ולהבין כי ה' הצדיק על כל הבא עליו, ועדין השם־יתברך מיטיב עמו מאד לפי מעשיו, אף בגדל דחקו ועניותו, חס ושלום, אפלו אם יש לו חס ושלום דקדוקי עניות חלילה, אף־על־פי־כן ראוי לו להבין שלפי מעשיו עדין השם־יתברך מיטיב עמו, ומקל משפטו עליו בחסד וברחמים גדולים, כי "צדיק ה' וישר משפטיו", אך מחמת חסרון ובלבול הדעת של העני, חס ושלום, הוא מהרהר אחר מדותיו, כאלו חס ושלום אינו מתנהג עמו במשפט.

נמצא שהוא פוגם במשפט, ומחמת זה מתגבר העניות ביותר, חס ושלום, כי עקר העשירות הוא על־ידי תקון המשפט כנ"ל, וכל מה שמתגבר העניות יותר, חס ושלום, מתגבר פגם המשפט ביותר חס ושלום. וכן יכול להיות חוזר חלילה, חס ושלום, ועל־כן 'בתר עניא - עניותא אזל' (בבא קמא צב.). על־כן הזהירנו השם־יתברך מאד כמה פעמים לרחם מאד על העני, ולעזר לו בכל כחו בכל מה דאפשר, ועל־ידי־זה שמרחם על העני ונותן לו צדקה, על־ידי־זה מרחיב דעתו, ואזי מבין צדקת ה' כי ישר משפטיו, כי כך דרך העני שאחר־כך כשנותנין לו ויש לו הרחבה קצת, אז הוא מודה ומשבח להשם־יתברך, ומצדיק את השם־יתברך מאד על כל הבא עליו, ודן ושופט את עצמו, שאינו ראוי וכדאי את כל החסדים, שהשם־יתברך עושה עמו בכל יום ובכל עת ובכל שעה:

נמצא, שעל־ידי הצדקה שנותן לעני מאיר בו בחינת 'משפט', כי באמת זה הממון שנותן לעני - שרשו הוא בחינת 'משפט', שמשם כל הממון והעשירות, ועל־כן על־ידי זה הממון שנותן לעני שמלבש בו בחינת 'משפט' שהוא שרשו, על־ידי־זה מאיר וממשיך להעני בחינת תקון המשפט, ואז גם העני זוכה לבחינת משפט שמשם נמשך השפע. ועל־כן יכול לפעמים לעזר להעני על־ידי מה שנותן לו, שינצל מעתה מן העניות לגמרי, כי על־ידי שיזכה לבחינת משפט על־ידי הרחבת הדעת כנ"ל, על־ידי־זה יכול להנצל מן העניות, כי על־ידי משפט זוכין לעשירות כנ"ל. ועל־כן נסמך משפט אצל צדקה כמה פעמים, כמו שכתוב (תהלים צט, ד): "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית", וכמו שכתוב (בראשית יח, יט): "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". וכיוצא בזה בפסוקים רבים, כי עקר הצדקה הוא על־ידי המשפט כנ"ל. וזה בחינת מה שהזהירה תורה (דברים טו, י): "ולא ירע לבבך בתתך לו" וכו', כי 'רע לבב'- זה בחינת פגם המשפט התלוי בלב, כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (סימן ה' תנינא), ועל־ידי המשפט שבלב, על־ידי־זה מכניעין הרע שבלב כנ"ל.

ועל־כן הזהירה תורה לתת צדקה בכל לבו "ולא ירע לבבו" (דברים טו, י) שזהו בחינת פגם המשפט, כי עקר תקון הצדקה הוא על־ידי משפט, שהוא ההפך מרע הלב כנ"ל, הינו שהעשיר ישפט את עצמו ויבין כי בודאי השם־יתברך עושה עמו חסד גדול, שאינו ראוי לו כלל, ונותן לו שפע ממון ועשירות מה שכמה אנשים צדיקים וטובים ממנו אלפים פעמים חייהם תלויים מנגד, ואין להם שום פרנסה, ובביתם אין לחם ושמלה, וסובלים דחק גדול, רחמנא לצלן, בודאי אין הדין נותן שאהיה כפוי טובה נגד השם־יתברך, ובודאי ראוי לי לעשות רצון השם־יתברך אשר הוא נתן לי כל העשר הזה, ובידו לחסר או להוסיף לי כרצונו. על־כן בודאי חובה לתת להשם־יתברך חלקו, אשר הזהירנו לתן חלקו לעניים, כי באמת הכל שלו, ובאמת אם ישים האדם לבו ודעתו היטב באמת לאמתו ויזכר היטב את כל הדברים האלה ויותר מזה, בודאי יתן צדקה הרבה בשתי ידים בסבר פנים יפות ובשמחה רבה, ולא ירע לבבו כלל בתתו להאביון, כי יבין שאינו נותן כלל להעני, אדרבא, הכל של השם־יתברך, רק השם־יתברך חמל ולא הכביד עליו, לתת ארבעה חלקים להעני וחלק מחמש לו, כי בודאי כך היה המדה, כי האדם העובד עבודת פרך אצל חברו ומכניס רוח גדול לחברו, אף־על־פי־כן אינו נותן לו שכר עבודתו אפלו חלק מחמש רק איזה שכר קצוב בכל שבוע כדי חיונו בצמצום, מכל שכן האדם אצל השם־יתברך שהכל מהשם־יתברך, כי "הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יח), ואנחנו שלו וכל אשר לנו שלו. וגם הוא מבטיחנו לתן לנו ברכה בכפלים בזכות הצדקה. וגם בעולם הבא לא יקפח שכרנו, ואנחנו צריכים לחסדו ולטובתו ולישועתו בכל עת ורגע, בודאי ראוי לנו להחזיר הפקדון לבעליו, ולחלק כל מה שמרויח לצדקה, רק לקח לעצמו פרנסתו בצמצום, כמו שכתוב (תהלים קיב, ה): "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט", שפרש רש"י שם: שצדקה נותן בהרחבה גדולה, וצרכי ביתו מתנהג במשפט ובצמצום, מכל שכן שהשם־יתברך מקל עוד יותר שיתנו על כל פנים מעשר או חמש, בודאי ראוי לתן חלק השם־יתברך לעניים בשמחה רבה, אם יחשב דרכיו וישפט עצמו באמת, ואז יזכה להכניע רע הלב על־ידי המשפט כנ"ל, ויקים: "ולא ירע לבבך בתתך לו".

ואז הצדקה בשלמות, כי אז מאיר בצדקה בחינת 'משפט', שעל־ידי־זה יוכל להציל את העני מן העניות לגמרי על־ידי בחינת המשפט שהאיר בו וכנ"ל. וזה שהזהירה התורה מאד על משפט העני ביותר, כמו שכתוב (משלי ג, ו): "לא תטה משפט אבינך בריבו", וכיוצא בזה הרבה, כי העני צריך לתקון המשפט ביותר, שעל־ידי־זה מתבטל העניות כנ"ל, וזה שנאמר במשיח (ישעיה יא, ד): "ושפט בצדק דלים". וכתיב (בתהלים עב, א־ב־ד): "ישפט עניי עם וכו', משפטיך למלך תן וצדקתך וכו', ידין עמך בצדק וענייך במשפט". כי על־ידי משפט מצילין את העני מן העניות, כי עקר העשירות על־ידי בחינת 'משפט', שעל־ידי־זה בונין היכל הקדש, שזה עקר הגאלה שתהיה על־ידי משיח, שיבנה ירושלים ובית המקדש שהם בחינת 'היכל הקדש', שכל זה נעשה על־ידי המשפט וכנ"ל: