# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/957/63/5/

ועל־כן גדולה גמילות חסד יותר מן הצדקה (סכה מט:), כי כשנותן לו צדקה - אינו נותן לו רק מעט כדי מתנת ידו, אבל הלואת חן הוא מלוה לו איזה סך מסים, ועל־ידי שמלוה לו לשעה, על־ידי־זה נעשה עכשו המעות אצל הלוה כשלו, ואזי מחמת זה המעות של ההלואה שיש לו שנחשב כשלו, כי מלוה להוצאה נתנה (קדושין מז.), על־ידי־זה מקבל זה הלוה בחינת 'משפט' שמלבש בזה הממון שהוא שרשו כנ"ל. ועל־ידי זה המשפט שזוכה, על־ידי־זה יכול לזכות להרחיב ידו להנצל מן העניות לגמרי, על־ידי שהשפיע לו המלוה איזה עשירות שנחשב כשלו, כנ"ל.

ועל־כן הזהירה התורה (שמות כב, כד): "לא תהיה לו כנשה" - שלא להיות על הלוה, כמלוה, רק כאלו נתן לו במתנה כדי שיהיה נחשב זה הממון כשלו, כדי שיזכה על־ידי־זה לבחינת משפט כנ"ל, כדי שעל־ידי־זה יוכל להרחיב ידו, כי יכול לזכות לעשירות על־ידי־זה, כנ"ל.

וזה בחינת (תהלים קיב, ה): "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט" דיקא - שעקר טובת וחסד ההלואה לעני הוא בחינת המשפט שמאיר בו על־ידי־זה, שעל־ידי־זה יכול להצילו מן העניות לגמרי כנ"ל, כי זה עקר מצות ההלואה לעני לראות לעזר להעני באפן שינצל מן העניות לגמרי, כמו שכתוב (ויקרא כה, לה): "וכי ימוך אחיך עמך והחזקת בו" וכו'. וכמו שפרש רש"י שם: 'אל תניחהו לפל וכו', כי עד שלא נפל, אחד יכול להקימו' וכו'. וכל זה נעשה על־ידי בחינת 'משפט', כנ"ל.

וזה בחינת אסור רבית, כי עקר האסור הוא שנוטל שכר מעותיו שהלוה לו, כי באמת צריך להלוות לו בתורת מתנה על מנת להחזיר, כמו שכתוב: "לא תהיה לו כנשה", רק כאלו נתן לו זה הממון במתנה גמורה, רק שאחר־כך יחזר הלוה וישלם לו כשיגיע זמן הפרעון, אבל כל זמן ההלואה המעות של הלוה לגמרי ואסור לו להיות כנושה, מכל שכן לקח ממנו שכר מעותיו, חס ושלום, דהינו 'רבית', כי כשאינו כנושה על הלוה, אזי המעות כשלו ויכול לזכות על־ידי־זה לבחינת משפט, שעל־ידי־זה ינצל מן העניות לגמרי, שזהו עקר המצוה של צדקה וגמילות חסד, כדי לבטל העניות מישראל לגמרי על־ידי צדקה ומשפט וכנ"ל: