# א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/957/64/1/

כי איתא בהתורה 'ואלה המשפטים' (בסימן י), שעקר שלמות התפלה כשמעלין אותה 'מהר ושדה' לבחינת 'בית', כי אברהם קראו 'הר', ויצחק 'שדה', ששם אין בו תפיסה עדין כל־כך, אבל יעקב קראו 'בית', ששם יש תפיסה לכל באי עולם, שאפלו כל הרחוקים וכל אמות העולם ידעו ממנו יתברך, שזהו עקר גדלתו של השם־יתברך כשהרחוקים מאד מכירין אותו וכו', עין שם:

וזה ידוע, שבכל החפצים וממון של אדם, יש בהם ניצוצות קדושים הרבה, שצריכין לבררם מעמקי הקלפות, כי עקר רב הניצוצות נפלו לממון, כמבאר בדברי אדמו"ר ז"ל בהתורה 'וביום הבכורים - הסתרה' (בסימן נו) ו בשאר מקומות. ועקר העניות וחסרון הפרנסה שמשם באין אל ההלואות, נמשכין מהניצוצות הנפולין שלא נתבררו עדין, מחטא אדם הראשון, שעל־ידי־זה נגזר עליו (בראשית ג, יז־יט): "בעצבון תאכלנה, בזעת אפיך תאכל לחם" וכו', שמשם כל העניות וכל ההלואות. וכל אחד כפי מה שזוכה לחפצים וממון שנתבררו, כמובן נצול מעניות והלואות:

[ואף־על־פי שיש רשעים או אנשים גסים שיש להם עשירות וחפצים הרבה, והכשרים והצדיקים הם עניים ואביונים וממשכנים חפציהם, זה מחמת שהצדיקים והכשרים סובלים עניות ויסורים עבור עוונות ישראל, בבחינת (ישעיה נג, ד): "אכן חלינו הוא נשא", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (חלין פו.): 'צדיקים מהני זכותיהו אעלמא, אדידהו לא' וכו' (הצדיקים, מועילה זכותם על העולם, על עצמם לא). ועוד יש בזה כמה דברים, אבל באמת עקר השפע נמשכת כפי ברור הניצוצות שזוכה כל אחד].

וברור הניצוצות שבהממון והחפצים הוא בבחינת 'ברור התפלה' שעל־ידה עקר הברור כידוע, וכמבאר בהתורה 'אשרי העם - זרקא' (בסימן לה), שמשא־ומתן באמונה, הוא בבחינת הקרבת קרבן התמיד וקטרת, שהם בחינת 'תפלה' שהוא במקום קרבנות. על־כן עקר הברור של כל הממון והחפצים של האדם, הוא כשזוכה לבררן ולהעלותן עד שמכניס אותן לבחינת 'בית', ששם עקר שלמות התפלה כנ"ל, כי בית הוא מקום משמר לכל החפצים וממונו של האדם, וכנראה בחוש. וכמו שהוא בגשמיות כן הוא ברוחניות, שעקר שלמות הברור של כל החפצים הוא כשמעלה אותם ומכניס אותם לבחינת 'בית', ששם עקר שלמות התפלה שהיא בחינת שלמות ברור הניצוצות, כנ"ל.

כי כל הניצוצות שבכל החפצים קדם שמתחיל לבררם הם בבחינת דברים אבודים (כמבאר לעיל), ועל־כן עקר הברור הוא כשמעלה אותן לבחינת בית, שהוא מקום משמר ממזיקי עלמא, כי כשאין מברר ומעלה אותם רק בבחינת 'הר ושדה', עדין אין הברור בשלמות, מאחר שאין המקום משמר עדין והרי הוא כמו מי שמחפש ומבקש אחר אבדות עד שמוצאם, אבל אחר שמצאם עדין הם מנחים בחוץ בהר ובשדה, ועדין לא אסף אותם הביתה, שאז אף־על־פי שזכה למצא האבדות, אף־על־פי־כן עדין אינו בטוח מהזק, מאחר שעדין אין האבדות במקום משמר, אבל כשזוכה להתיגע עד שמאסף ומכניס האבדות לתוך הבית, אז הוא בטוח מכל הזק, כי בבית שם הוא מקום משמר.

נמצא, שעקר ברור הניצוצות שבהחפצים של האדם הוא כשמכניס אותן לתוך הבית כנ"ל, ועל־כן אסור למשכנו מתוך הבית, כי בבחינת 'בית' אין שליטה להעניות וההלואות, שעל־ידי־זה ממשכנין. כי עקר העניות וההלואה שעליה ממשכנין, נמשכין רק מהניצוצות שלא נתבררו מחטא אדם הראשון, אבל בבחינת 'בית', שם שלמות הברור, על־כן אסור לכנס לשם למשכנו, כי עקר העניות של ישראל שמשם בא לידי זה, עד שיצטרכו למשכנו אין לו אחיזה כי אם כשהברור לא נשלם עדין, דהינו כשהוא בבחינת 'הר ושדה', כי הר ושדה הם כנגד בית ראשון ושני שנחרבו, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (פסחים פח.). וחרבן בית ראשון ושני הוא בחינת משכון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא פקודי ב) על פסוק (שמות לח, כא): "המשכן משכן" - רמז על שני מקדשות שנתמשכנו בעוונות ישראל. ועל־כן בבחינת 'חרבן', שהוא בחינת הר ושדה, שם אחיזת המשכון, אבל בבחינת 'בית', שהוא בחינת בית־המקדש של עתיד שיבנה על־ידי משיח צדקנו במהרה בימינו שלא יחרב ולא יתמשכן לעולם, שם אין להמשכון שום אחיזה, כי שם הוא בחינת שלמות הברור כנ"ל. ועל־כן לעתיד נאמר (דברים כח, יב): "והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה", "והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט" (שם טו, ו), כי אז יתבטל העניות וההלואות מישראל ולא ימשכנו אותם, כי אז יבנה הבית־המקדש בבחינת 'יעקב' שקראו בית שלא יחרב לעולם, כי אז ישלם הברור בבחינת 'בית' וכנ"ל: