# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1006/61/4/

ועתה יש לרמז מצוה זו על האדם בעצמו - כי תראה חמור שנאך רבץ וכו' שכשרואין חמרו וגופו של שונאו שעבר עברה כנ"ל, שהוא רבץ תחת משאו, ואינו יכול לשא עליו משאוי ועל תורה, ונופל, חס ושלום, כי ידוע, שהאדם צריך להיות כשור לעל וכחמור למשאוי (עבודה זרה ה:), וכשרואין האדם נופל מעבודת ה', חס ושלום, וזה על־ידי עברות, חס ושלום, בחינת שנאך כנ"ל, צותה התורה לבלי להתעלם ממנו, רק עזב תעזב עמו - שצריך לראות לעזר לו ולקרבו ולהרימו מנפילתו, וצריך לאהבו דוקא, כמו שתרגם 'משבק תשבוק' וכו'. כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפלו ברשע גמור צריך למצא בו איזה זכות, ועל־ידי־זה מוציאין אותו מרשעתו ומכניסין אותו באמת לכף זכות וחוזר בתשובה, כמו שכתב רבנו, נרו יאיר (בסימן רפב) על פסוק "ועוד מעט ואין רשע וכו'. וזהו מצות עזב תעזב - שעקר המצוה היא האהבה, כמו שתרגם כו' כנ"ל. כי גם להרים האדם עצמו מנפילתו הוא רק על־ידי האהבה, דהינו על־ידי שמכניסין אותו לכף זכות ואהבה, כנ"ל.

וזהו שאמרו רבותינו ז"ל: 'זקן ואינו לפי כבודו - פטור', וליש אומרים - 'אסור', כי כשעוסק לקרב בני אדם לעבודת השם־יתברך להרימם בנפילתם - צריך לשמר את כבודו מאד, דהינו שלא יקרב אותן שאינן ראויין לקרב, שעל־ידי־זה יהיה נפגם כבודו, חס ושלום, כמו שכתוב גבי משה (שמות יט, כד): "לך רד" וכו', על שקרב את הערב רב (שמות רבה מב, ו), כי אלו הרשעים הם בבחינת ערב רב, שהם בחינת עשו, כמובא (עץ־חיים, שער לב, פרק ב), ועליהם נאמר (עובדיה א, ב): "בזוי אתה מאד" - שאין להם חלק בכבוד דקדשה ועל־כן אסור לקרבם כי יפגם כבודו, חס ושלום, על ידם. וזה בחינת 'זקן ואינו לפי כבודו' - שאסור להרימו מנפילתו, כשרואה שאינו לפי כבודו, דהינו שיפגם כבודו על־ידי־זה, חס ושלום כנ"ל.

כי עקר הוא הכבוד, כי כשמקרבין להשם־יתברך הראויין לקרב - נתגדל כבודו יתברך, כי זה עקר כבודו, כשהרחוקים מתקרבים לעבודתו יתברך, כמו שכתב רבנו, נרו יאיר, כל זה, ונעשה מהם בחינת היכל הקדש, בבחינת (תהלים כט, ט): "ובהיכלו כלו אומר כבוד", וזה בחינת בטול האסור בששים, בחינת (שיר־השירים ו, ח): "ששים המה מלכות", בחינת "מלך הכבוד", בחינת היכל הקדש הנ"ל, שעל ידו נתבטל האסור והרע שלהם. ועין כל זה במאמר 'מי שעוסק לקרב' וכו' (סימן נט). וזהו בחינת "עזב תעזב", דהינו לסמכו ולהרימו מנפילתו, שזה בחינת בטול האסור בסמ"ך כנ"ל, בבחינת (תהלים קמה, יד): "סומך ה' לכל הנופלים", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ד.): 'מפני מה אין נו"ן ב'אשרי'? מפני שיש בה נפילה וכו' ואפלו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקדש כמו שכתוב סומך ה' לכל הנופלים', נמצא, שסמך הוא בחינת סמיכת הנפילה, בבחינת (עמוס ה, ב): "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". וזהו גם כן בטול כל האסורים בסמ"ך (יורה דעה סימן צח), כי כל האסורים הם מבחינת הדברים הנפולים, וכמו שמבאר כל זה לעיל בהלכות תערובות (הלכה א), עין שם.

נמצא, שעקר המצוה של "עזב תעזב", דהינו לסמכו ולהרימו מנפילתו, הוא על־ידי בחינת הכבוד, שהוא בחינת סמך, בחינת "ששים המה מלכות" וכו' כנ"ל, ומשם הסמיכה לכל הנופלים בבחינת "סומך" וכו', כנ"ל. ועל־כן אותן שהם רחוקים מן הכבוד ואין להם עוד שום חלק בהכבוד - אסור לקרבם, כי עקר הוא הכבוד שהוא שרש כל הנפשות דקדשה כנ"ל, וזה בחינת זקן ואינו לפי כבודו, כנ"ל.

ועל־כן יש שני דעות, לדעה אחד פטור, אבל אם רוצה - מתר לעזב, ולדעה שניה - אסור. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו, כי הכל לפי רשעותם ולפי רחוקם מהכבוד, כי יש שהם רחוקים כל־כך, עד שיש סכנה גדולה לקרבם, ומחמת זה פטרה התורה להזקן - שאינו מחיב לסכן נפשו בסכנה גדולה כל־כך, אך אף־על־פי־כן, אם רוצה לעשות לפנים משורת הדין לירד ולהעלות אפלו אותם - בודאי עושה מצוה גדולה מאד מאד. אבל יש שהם רחוקים עוד יותר, עד שיש אסור גמור לקרבם ואסור לו לסכן נפשו עליהם, כמובא במאמר הנ"ל על מאמר רבותינו ז"ל: 'מפני מה עיניהם של תרמודיים טרוטות' וכו'. אבל אותן שיש להם עוד איזה אחיזה בהכבוד, אף־על־פי שהם רחוקים מאד, עליהם נאמר "עזב תעזב" כנ"ל, כי זה עקר כבודו, כנ"ל; ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: