# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1006/62/

כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת וכו' עזב תעזב עמו (שמות כג, ה).

כי איתא במאמר "ויהי מקץ" - "כי מרחמם ינהגם" וכו' (בלקוטי תנינא סימן ז'): ש עקר הרחמנות הוא כשאחד מישראל נופל בעונות, חס ושלום, כי זהו משא כבד שאי אפשר לאיש ישראלי לשא כלל משאוי כבד כזו וכו', עין שם. וצריך לרחם על ישראל להוציאם מעונות ולהכניס בהם דעת וכו', כי צריכים להאיר הדעת בבנים ותלמידים וכו', עין שם, ועל־ידי כלליות בן ותלמיד - משם נמשך הפרנסה שמקבלת המלכות מים החכמה וכו'; עין שם כל זה היטב:

וזה מרמז במצוה הנ"ל, כי שונא פרשו רבותינו ז"ל (פסחים קיג:): שזהו מי שראה אותו שעבר עברה, וזהו בחינת רבץ תחת משאו כי מתגבר עליו כבד המשאוי שהוא המשאוי של עון ומחמת זה הוא רבץ תחת משאו, כי אי אפשר לו לשא כלל משאוי כזו, כנ"ל. וזהו כי תראה חמור שנאך רבץ וכו', כי התגברות העון הוא בבחינת החמר ורוח הבהמיות, כי כשמתגבר, חס ושלום, המשאוי של עון, אזי אינו נקרא בשם אדם, כי עקר האדם הוא הדעת, רק הוא בחינת חיה בדמות אדם, כמבאר במאמר הנ"ל עין שם. והזהירה התורה על כל אחד שיראה את חברו, שהתגבר עליו, חס ושלום המשאוי של עון, כי רק זה נקרא משאוי כנ"ל, אזי אסור לו להעלים עין, רק מטל עליו לרחם על חברו ולעזר לו, לקים: "עזב תעזב עמו". כי זה מטל על כל אחד מישראל - לרחם על חברו ברחמנות האמתית, הגדול מכל מיני רחמנות, דהינו לעזר לו לפרק מעליו המשאוי הכבד של עון, אשר אי אפשר לו לשא כלל משאוי כבד כזו, כנ"ל. כי כל אחד מחיב להשתדל להשגיח על חברו - לדבר עמו ביראת שמים, להוציאו מהמשאוי הכבד של עונות - שהוא כבד מכל המשאות שזה עקר הרחמנות, כנ"ל, וזהו עזב תעזב עמו.

וגם המצוה בעצמה ממש, דהינו פריקה וטעינה ממש - לעזר לחברו לפרק המשאוי ממש מעל חמורו - הוא גם כן בחינה הנ"ל, כי המשאוי שעל הבהמה שהוא ממונו ופרנסתו, הוא נמשך מים החכמה, שבא על־ידי כלליות בן ותלמיד, דהינו על־ידי הארת הדעת בבן ותלמיד, כפי מה שמוציאין אותן, ממשאוי הכבד של עון, כמובן שם במאמר הנ"ל קשור הענין היטב, עין שם. ועל־כן מי שזוכה לצאת ממשאוי הכבד של עונות, וזוכה לדעת, שהוא בחינת הארת בן ותלמיד, כמו כן פרנסתו מעופפת לו בנקל, כי משם עקר הפרנסה כנ"ל. וכן להפך, חס ושלום, מי שמתגבר עליו, חס ושלום, המשאוי של עון ואין בו דעת, חס ושלום, אזי פרנסתו באה לו בכבדות גדול וביגיעה גדולה מאד, בבחינת (במדבר יא, ח): "שטו העם ולקטו" - 'בשטותא', אזי "וטחנו ברחים או דכו במדוכה", שזה בחינת כבדות הפרנסה למי שלא גרש הרוח שטות, כמובא בזהר הקדוש (בשלח סג.) שמרמז על כבדות הפרנסה למי שאין בו דעת, וכנ"ל. וזהו בחינת (פסחים קיח.): 'קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף'; כי קריעת ים סוף מרמז על ים החכמה הנ"ל, כי זה עקר בחינת קריעת ים סוף - שנבקע ונתגלה ים החכמה, כמובא (תולדות יעקב יוסף, יתרו א), הינו בחינת ים החכמה הנ"ל שנתגלה כפי מה שזוכין לצאת מעונות כנ"ל, ומשם נמשך הפרנסה, כנ"ל.

וזהו 'קשין מזונותיו כקריעת ים סוף', כי משם דיקא נמשך המזונות והפרנסה, מבחינת קריעת ים סוף, מבחינת ים החכמה הנ"ל. כי עקר הקשי שהיה קשה קריעת ים סוף - הוא מחמת עונות, בחינת 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר תרומה קע:). וכמו כן קשין המזונות, כי כפי מה שזוכין לצאת מעונות, כמו כן זוכין שיתגלה ים החכמה, שהוא בחינת קריעת ים סוף, וכמו כן זוכין למזונות ופרנסה, כי משם נמשך הפרנסה, כנ"ל. נמצא, שעקר כבדת ועל הפרנסה הוא מחמת כבדת המשאוי של עונות.

וזהו בחינת כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו - שכבד עליו המשאוי של ממונו ופרנסתו, ויש לו יסורים וכבדות גדול, וזה נמשך רק ממשאוי הכבד של עונות, כנ"ל. וזהו בחינת שנאך, כי 'אין שונא אלא זה שעבר עברה', כמו שפרשו רבותינו ז"ל. והזהירה התורה לבלי לחדל מעזב לו, רק צריכין לעזב מלב מה שעשה ולעזר לו, כמו שתרגם אונקלוס: 'משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי ותפרק עמיה':

ולכאורה הדבר תמוה: כי בשלמא אם היה הפרוש שונא כפשוטו, ששונא אותו מחמת עצמו מחמת ריב ומחלקת וכיוצא, היה שיך לומר 'משבק תשבוק' וכו' - שצריך למחל לו. אבל מאחר שפרשו רבותינו ז"ל, ששונא האמור בתורה הוא מחמת שראוהו עובר עברה, איך שיך לומר 'משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי' וכו'? אך באמת על־פי מה שמבאר בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות, שצריך לדון את כל אדם לכף זכות וצריך למצא זכות אפלו ברשע גמור, כי איך אפשר שלא עשה איזה מעט טוב מימיו? ועל־ידי־זה שמוצא בו איזה נקדה טובה, על־ידי־זה מכניסו באמת לכף זכות, ויכול להחזירו בתשובה על־ידי־זה, כמובא על פסוק ועוד מעט ואין רשע וכו עין שם (סימן רפב).

וזהו ענין הנ"ל, שאף־על־פי שהוא שונאך שראית אותו עובר עברה, אף־על־פי־כן אל תמנע מלעזר לו, רק אדרבה! משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי - כי אתה צריך למצא לו זכות ולרחם עליו ולמחל לו. כי על־ידי שמוצא בו זכות מכניסו באמת לכף זכות, ומחזירו בתשובה, נמצא, שיש כח ביד כל אחד מישראל למחל עונות חברו, כי יכול להכניסו לכף זכות על־ידי שמוצא בו איזה זכות וכנ"ל. ועל־כן כשאחד רואה שחברו יש לו יסורים בדרך, שחמורו רובץ תחת משאו, וכבדת המשאוי הזו הוא מחמת כבדת המשאוי של עון, כנ"ל. הוא מחיב לרחם עליו ולמחל לו, דהינו למצא לו זכות ולהכניסו לכף זכות כנ"ל, שזהו עקר הרחמנות, ולעזר לו לפרק המשאוי, ועל־ידי־זה שעוזב השנאה ומרחם עליו, ומכניס בו רחמנות מחמת שמבקש ומוצא בו איזה זכות, על־ידי־זה מכניסו באמת לכף זכות, ומפרק מעליו המשאוי הכבד של עונות, ועל־ידי־זה בעצמו מפרק מעליו המשאוי ממש, כי עקר כבדות המשאוי הוא מחמת המשאוי של עון, כנ"ל. כי באמת עקר מצוה זו של פריקה וטעינה הוא בשביל אהבה ורחמנות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים צט, ד): "אתה כוננת מישרים", וכי יש לך שונא שרואה וכו'? כי עקר המצוה כדי לפרק המשאוי של עון, שזהו נעשה על־ידי האהבה והרחמנות, כנ"ל;

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן:

הלכה ג' - בהלכות אבדה ומציאה הלכה ג' (אות טו):