# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1006/64/12/

ועקר כונת דברינו הוא שיבין כל אחד מזה רמזים לעצמו להחיות ולהשיב נפשו בכל עת בכל מה שעובר עליו כל ימי חייו. כי על כל אדם בהכרח שיעבר עליו כמה וכמה מיני הרפתקאות ותלאות וכו', כי אדם לעמל יולד (איוב ה, ז), וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צט:): כלהי גופא דרופתקי נינהו וכו' (כל הגופים עמלים וטורחים, אשרי מי שעמלו בתורה), בפרט בגלות הזה אשר תכפו עלינו צרות, ואין לנו חיות כי אם על־ידי ההרחבות שהשם־יתברך מרחיב לנו בין צרה לצרה, וגם בתוך הצרה בעצמה יש הרחבות גדולות, בבחינת (תהלים ד, ב): "בצר הרחבת לי", כמו שמבאר בסימן קצ"ה.

וזה ידוע, שכל מה שעובר על האדם - בודאי כונת השם־יתברך לטובה, כדי להזכירו לשוב ולהתקרב על־ידי־זה ולמרק הפשע ולהתם חטאות, כמו שכתוב (איוב לו, י): "ויאמר כי ישובון מאון". אך רבים אומרים דחיות של שקר, ומטעים את עצמן שמרבוי הצרות והיסורים אינם יכולים ללמד ולהתפלל ולהתקרב להשם־יתברך, ובאמת הוא להפך, שכל הצרות והתלאות והיסורים שהשם־יתברך שולח על כל אדם לכל אחד כפי עוונו - הכל הוא רק לקרב ולא לרחק, כי כונת השם־יתברך הוא בודאי לטובה ולא לרעה, חס ושלום, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ס.): 'שחיב אדם לומר בכל עת כל מה דעבד רחמנא לטב עבד'.

על־כן עקר העצה הוא דרך הנ"ל להרגיל עצמו בתודה והודאה להשם־יתברך, שהוא בחינת שעשוע עולם הבא, להודות ולהלל להשם־יתברך על כל החסדים והנפלאות שעשה עמנו עד הנה, והוציאו ומלט נפשו מכמה צרות ותלאות בגוף ונפש וממון, כמו שאומרים בשבת ויום טוב ב'נשמת': אלו פינו מלא שירה וכו' אין אנו מספיקים להודות לך וכו', על אחת מאלף אלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים, הטובות וכו', שעשית עם אבותינו ועמנו. וכן אומרים בכל יום שלש פעמים: נודה לך וכו' על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים וכו'.

כי על כל אדם שבעולם בודאי כבר עברו כמה צרות ונצל מהם, או שנצל מכמה צרות שראה שבאו על אחרים והוא נצל מהם מעקרא - שלא באו עליו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדה לא.) על פסוק (תהלים עב, יח־יט): "עשה נפלאות לבדו, וברוך שם כבודו לעולם" - אין בעל הנס מכיר בנסו וכו', שעל זה תקנו לנו רבותינו ז"ל לומר בכל יום: על נסיך שבכל יום עמנו וכו' הנ"ל, ועל־כן צריכין להודות ולהלל להשם־יתברך בלב שלם על כל זה.

והעקר הוא להודות ולהלל אותו יתברך על עקר החסד והטובה הנצחיית אשר הפליא חסדו הגדול עמנו, והבדילנו מן התועים ובחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ואפלו כשיודע פחיתותו וגריעותו, אף־על־פי־כן הוא חסד נפלא 'שלא עשני גוי', וגם בכל אחד מישראל יש נקדות טובות הרבה, וכמו שכתוב (סימן רפב) על פסוק (תהלים קד, לג): "אזמרה לאלקי בעודי" וכו'. ובכל זה צריך להחיות את עצמו ולתן שבח והודיה בכל יום להשם־יתברך בשמחה על זה, ובפרט בעת שעובר עליו, חס ושלום, איזה צרה ויסורים וכו', רחמנא לצלן, שאז דיקא יזכר כל החסדים והטובות שעשה השם־יתברך עמנו עד הנה כנ"ל, וגם בתוך הצרה בעצמה בודאי יש כמה הרחבות אם יסתכל עליהם בעין האמת, וכנ"ל.

ועל כל זה יתן תודה והודאה והלל להשם־יתברך, ועל־ידי־זה יזכה להנצל מהצרה, כי תכף שיודה ויהלל להשם־יתברך וימשיך בחינת תודה הלכה כנ"ל - יאיר האמת וישלים הדבור ויוכל לעסק בתורה ותפלה, שהם קוי האמת, ולדבר דבורי צדקה ותשובה וכו', ועל־ידי־זה יהיה נשלם הדבור, שעל־ידי־זה יהיה נמשך קדשת שבת, ויתגלה שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך, שעל־ידי־זה מתבטלין הצרות הבאים מהשנויים הרבים כנ"ל, וכל מה שמתבטלים השנויים שמהם הצרות - יגדיל ההודאה יותר, ויחדש הלכות יותר, בחינת (חבקוק ג, ו): "הליכות עולם" - שיזכה למצא על־ידי ההלכות דרך והלוך להתקרב להשם־יתברך מכל מה שעובר עליו. וכל מה שנגדל התודה הלכה יותר - מתבטלים השנויים של הפעלות משתנות ונכללין באחדות הפשוט יותר, שהוא בחינת בטול הצרה כנ"ל, וכן חוזר חלילה עד שיצא מהצרה לגמרי, וכנ"ל.

וגם כי על־ידי שמוצא הרחבה בתוך הצרה עצמה, ועוסק להודות ולהלל להשם־יתברך על כל החסדים שכבר עשה השם־יתברך עמו מעודו, ועל כל ההרחבות שמרחיב לו גם עתה, על־ידי־זה דיקא יוכל להתפלל ולהתחנן להשם־יתברך ולשפך שיחו לפניו לפרש כל שיחתו לפניו יתברך. ולהתחנן מלפניו: הלא כבר חסדך גדול עלי שהצלת נפשי משאול תחתיות - להיות בכלל זרע ישראל עבדיך, חוס וחמל עלי גם עתה והוציאני מהצרה והיסורים והדחקות וכו'. וכמו שאמר דוד (תהלים כז, ט): "עזרתי היית אל תטשני ואל תעזבני אלקי ישעי", שזה עקר טענתו להשם־יתברך, כי אם, חס ושלום, אין לי שום זכות, הלא כבר הגדלת חסדך עמי ועזרתי היית, גם עתה אל תטשני ואל תעזבני אלקי ישעי [ועין בהלכות כלאי בהמה הלכה ד, על־פי התורה הזאת שם מבאר ענין זה באריכות עין שם].

וזהו תהום אל תהום קורא לקול צנוריך כל משבריך וגליך עלי עברו - שדוד המלך צועק שהצרות שהם רחבות ועמקות מאד כתהומות ממש מתגברים מאד, וכמו שפרש רש"י שם: 'צרה קוראה לחברתה' וכו', ו כל משבריך וגליך שהם רבוי התלאות וכו' עלי עברו, עד שכמעט היה אפס תקוה, חס ושלום, אך בזה אני מחיה עצמי ומצפה עדין לישועה, כי יומם יצוה ה' חסדו - כי אף־על־פי שרבו הצרות, בפרט צרות הנפש, שאנו כנזופים לפני אבינו שבשמים מרבוי קלקולנו וכו', אף־על־פי־כן יומם יצוה ה' חסדו. ו'יומם' פרושו בכל יום ויום, כמו שפרש רש"י במקום אחר (יחזקאל יב, ג), הינו שבכל יום ויום השם־יתברך מצוה עלינו חסדו, כי הוא עושה עמנו נסים ונפלאות בכל יום ויום, והן הן גבורותיו הן הן נוראותיו - שאנו מתקימים בגלות מר כזה בגוף ונפש וממון ופרנסה וכו'. ועל־ידי־זה ובלילה שירה עמי - שעל־ידי החסדים והנפלאות שהשם־יתברך עושה עמנו בכל יום ויום, על־ידי־זה גם בלילה שירה עמי - הינו גם בעת הצרה והחשך בעצמו שהוא בחינת לילה, גם אז אני אומר שירה והודאה והלל להשם־יתברך על כל החסדים שכבר עשה עמנו, ואשר גם עתה מרחיב לנו וכנ"ל, ועל־ידי־זה דיקא תפלה לאל חיי - שאני יכול להתפלל להשם־יתברך וכנ"ל, בבחינת מודה על העבר ומבקש להבא, שדיקא על־ידי שמודים על העבר יכולים לבקש על להבא [וכמבאר בהלכות כלאי בהמה הנ"ל באריכות כל זה עין שם]: