# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1006/64/2/

וזה בחינת מה שהזהיר ביותר אצל מצות (שמות כג, ה): "עזב תעזב" - שיעזב השנאה שבלבו על חברו ויפרק עמו, כמו שכתוב: כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו ותרגומו: 'משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי ותפרק עמיה', וכן אמרו רבותינו ז"ל בגמרא, כי זה עקר מצות פריקה וטעינה. כי עקר כל היסורים שיש לאדם מכבדת המשאוי, הכל נמשך על־ידי פגם בחינה הנ"ל, דהינו שלא זכה לקשר כראוי כל הפעלות משתנות לאחדות הפשוט, על־ידי שלא המשיך קדשת שבת לששת ימי החל כנ"ל. כי כל היסורים שיש לאדם, חס ושלום, בגוף ונפש וממון, רחמנא לצלן, כלם הם בחינת משאות, כי היסורים הם כנגד רצונו, והם כמשאוי כבדה עליו וכלם הם מבחינת פעלות משתנות כשאינו משתדל לגלות ולהאיר בהם בחינת אחדות הפשוט, שאז מתגברים רבוי השנויים ואינם מתנהגים כסדר הראוי להם משרשם, שמשם כל כבדת המשאות וכל היסורים, חס ושלום.

כי כל היסורים, חס ושלום, הם בחינת מחלקת, כי נמשכין ממחלקת היסודות זה עם זה, והם כנגד דעת האדם, שהאדם רוצה שיהיה כך כרצונו שיתנהג לו כסדר, והם עומדים כנגדו וחולקין עליו ומתנהגים שלא כרצונו. וכל מה שהשנוי גדול ביותר כנגד רצונו - היסורים גדולים ביותר, חס ושלום. וכל זה נמשך מחמת שפגם בבחינה הנ"ל, שלא השתדל להמשיך השמחה והניחא של שבת לימי החל, ולא המשיך התגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות.

כי כפי הסדר שנמשך החיות מאחד הפשוט לכל הפעלות משתנות - ראוי שיתנהג הכל כסדר, כי מאתו יתברך לא יבצר כל טוב, והוא ברחמיו יתברך ברא עולמו לטובה, שיהיה נמשך החיות מאחדותו הפשוט לכל הפעלות משתנות לכל פעלה ופעלה כראוי כסדר לטובה. רק מחמת שהכל נברא בשביל הבחירה של האדם, שכפי אמונתו השלמה וכפי מעשיו כן ממשיך החיות מאחדות הפשוט לכל הפעלות משתנות, לטוב או להפך חס ושלום, ועל־כן עקר התקון על־ידי שבת שאז שביתה וניחא שעל־ידי שבת על־ידי שממשיכין קדשת שבת לימי החל על־ידי־זה נתגלה אחדות הפשוט מתוך הפעלות משתנות, ואז מתנהג הכל כסדר. כי משבת נמשך בחינת שביתה וניחא גם לכל הפעלות משתנות שעושין בימי החל להמתיק ולבטל בחינת העצבות והעבדות הקשה מעבדין דחל שיהיו נעשין לו כל העסקים וכל העשיות כסדר בלי יגיעה ועבודה קשה.

אבל כל אחד כפי הפגם שפוגם בזה - שאינו משתדל להמשיך קד שת שבת לימי החל, ואינו מגלה אחדות הפשוט מתוך הפעלות משתנות - כן מתגברים רבוי השנויים של הפעלות משתנות ואינם מתנהגים כסדר, ומשם כל היסורים, חס ושלום, שהם בחינת משאות שהם בחינת מחלקת, כנ"ל.

וזה בחינת כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו - שהמשאוי כבדה עליו והאדם יש לו יסורים מזה, שכל זה נמשך מפגם הנ"ל שהוא פגם המחלקת, שהוא בחינת פגם שבת וכו'. כי בשבת כתיב (שמות כג, יב): "למען ינוח שורך וחמורך כמוך", ואמרו רבותינו ז"ל (מכילתא משפטים ב): 'תן לו נייח', ומשם נמשך ניחא על השור והחמור וכיוצא גם בימי החל, שאפלו כשעושים בהם מלאכה שלא תהא המלאכה כבדה עליהם יותר מדאי, וכמבאר לעיל, שצריכין להמשיך קדשת שבת לימי החל כנ"ל, ועל־כן כשהבהמה רובצת תחת משאה - זה נמשך מבחינת פגם שבת, שהוא בחינת פגם המחלקת וכו' כנ"ל. על־כן הזהיר הכתוב שיעזב השנאה שבלבו על חברו, כמו שכתוב "עזב תעזב" - 'משבק תשבוק ליה ותפריק עמיה'. כי עקר העזיבה והעזרה שעוזרו בענין המשאוי - הוא על־ידי עזיבת השנאה ובקשת האהבה, הינו על־ידי בטול המחלקת והשנוי דעות, שעל־ידי־זה נכללין כאחד, בבחינת אחדות הפשוט, כמבאר לעיל, שכל מה שישראל נכללין יחד ביותר אהבה ורעות, נתגלה יותר בחינת אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות, שזהו בחינת קדשת שבת, שעל־ידי־זה מתבטלין כל כבדת המשאות וכל היסורים, כי נמשך ניחא על הכל, כנ"ל:

הלכות הפקר ונכסי הגר