# כג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1006/64/23/

וזה בחינת סדר נחלות - שעקר הירשה שיך לבן ואם אין לו בן "והעברתם את נחלתו לבתו" ואם אין לו בת וכו' (חשן־משפט סימן רעו).

וכבר מבאר מזה לעיל (באות ד): שמצות ירשה לבנים הוא מחמת שהולדת הבנים הוא בחינה אחת עם הולדת הלכות שנמשך על־ידי תומכי אוריתא, שמחזיקים בממונם את הצדיקי אמת שמולידים הלכות על־ידי־זה; עין שם היטב. ועל־כן בן קודם לבת, כי הבת נגד הבן הוא בבחינת פעלות משתנות, כי כל מה שהבריאה רחוקה ממנו יתברך - יותר הוא בבחינת פעלה משנה יותר, וכמבאר לעיל מזה לענין גרים עין שם. כי נפשות בני ישראל כלם הם בבחינת אחדות הפשוט כנ"ל, כי הם חלק אלוה ממעל וכלולין בו יתברך. ועל־כן כל השבעים נפשות בית יעקב כלם נקראים נפש אחת וכנ"ל. אבל האשה נגד האיש היא בבחינת פעלות משתנות, כי היא נלקחה ממנו ובריאתה בשנוי גדול מהאיש, כי איש ואשה הם שנויים מפלגים מאד, ואף־על־פי־כן בשרשם הם בתכלית האחדות, כמובא בכתבי האר"י ז"ל (משנת חסידים, מסכת זווג הנשמות, פרק א), ומובא בדברי אדמו"ר ז"ל (סימן רסה), שבשרשי הנשמות יוצא נשמת האיש ובת זוגו ביחד, כי בשרשם הם נשמה אחת רק למטה נתחלקים. ועל־כן על־ידי חבור איש ואשה בקדשה על־פי התורה - על־ידי־זה עקר כלליות פעלות משתנות באחדות הפשוט.

אך מחמת שכל התגברות הסטרא אחרא הוא בהפעלות משתנות, ששם אחיזתם, והם מתגרים להפריד, חס ושלום, התגלות אחדות הפשוט מהפעלות משתנות. כי עקר כח הסטרא אחרא הוא בבחינת כפירות, כי הס"מ (הסמ"ך מ"ם) נקרא אל אחר - כפירות וכו', וכמובא במקום אחר (סימן י), על־כן הם אורבים שם מאד בענין החבור הנ"ל, ועל־כן שם כל עקר המלחמה של האדם, כידוע (שיחות הר"ן סימן קטו, ועוד).

ועקר התקון על־ידי הולדת הבנים על־פי התורה, כי על־ידי כל הבנים שמולידים - נתגלה ביותר בחינת התגלות אחדות הפשוט מתוך הפעלות משתנות, כי הבנים שמולידים הם בעצמן בבחינת תודה הלכה כנ"ל, שעל־ידי־זה כל ההתגלות של אחדות הפשוט וכו' כנ"ל, כי כל מה שמתרבין בני ישראל וכלם מסכימים לדעת אחת ומאמינים באחדותו יתברך - על־ידי־זה מתגדל ביותר כבודו יתברך. כי עקר כבודו יתברך כשמתגלה אחדותו הפשוט מתוך הרבה פעלות משנות, וכל מה שמתרבין ביותר הפעלות משנות, ואף־על־פי־כן הם נכללים יחד באחדותו - על־ידי־זה מתגלה כבודו יתברך יותר ויותר, כי זה יקר מאד אצלו יתברך, וכנ"ל.

וזהו גדל המצוה להוליד בנים, כדי שיתרבו ישראל מדור לדור, וכלם יסכימו לדעת אחת - להאמין באחדותו הפשוט יתברך. כי עקר שנוי הפעלות הוא שנוי הדעות, כי אף־על־פי שהעולם מלא שנויים רבים לאין מספר וכנ"ל, אף־על־פי־כן העקר הוא עצם נפלאות השנויים שבין בני אדם, שאין אחד דומה לחברו בפרצופו ובתנועותיו. והעקר הוא השנוי דעות שבין בני אדם, שבזה רואין ביותר פלאות הבורא יתברך. כי זה כלל, שאין הקדוש־ברוך־הוא עושה שני פעמים דבר אחד, ועל־כן אין שום בריה דומה לחברתה, ואין שום אדם דומה לחברו בדמותו, ובפרט בדעותיו, וכן אין שום דור דומה לחברו, ואפלו אב ובן אין דעותם שוות, ויש ביניהם שנויים רבים, כנראה בחוש, כי אף־על־פי שבכמה דברים הם שוים, אף־על־פי־כן יש ביניהם שנויים רבים בדעותיהם. ומיום בריאת העולם עד הסוף - לא היו שני בני אדם דומים לגמרי, לא בדור אחד ולא בשני דורות, נמצא, כל מה שנולד איזה הולדה - הוא בחינת פעלה משנה. וכשכל אלו הולדות שבכל הדורות מסכימים לדעת אחד, ואומרים שמע ישראל ה' וכו', ומאמינים באחדות הפשוט - זה עקר התגלות אחדות הפשוט מתוך הפעלות משתנות הרבה מאד, שזה יקר בעיניו יתברך מאד. ועל־כן מצוה גדולה להוליד בנים שיתרבו בני ישראל ביותר, וכלם נכללים באחדותו יתברך, שעל־ידי־זה מתגדל כבודו יתברך ביותר, על־ידי שהרבה פעלות משתנות המשתנים בשנויים רבים משנים מדור לדור כנ"ל, וכלם נכללים באחדותו יתברך שזה יקר בעיניו יתברך מאד, כנ"ל.

ועתה מבאר היטב מה שכתב בתחלת התורה, שחבר בחינת תודה הלכה עם הולדה, כי הכל בחינה אחת כנ"ל, כי על־ידי תודה הלכה מתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות, שזהו בעצמו בחינת הולדת הבנים, כנ"ל.

ועל־כן בן קדם לבת, כי עקר כלליות הפעלות משתנות באחדות הפשוט הוא על־ידי הבן־זכר, שהוא סמוך ביותר לאחדות הפשוט כנ"ל, ועל ידו עולה האשה עמו ונכללת שם, בבחינת 'אשה עולה עמו' (כתבות מח.), שזה עקר תכלית החבור בקדשה בשביל הולדת ישראל, שהעקר כדי שיתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות וכנ"ל, אבל הכל על־ידי האיש כנ"ל, ועל־כן הוא קודם לירשה, וכנ"ל: