# כד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1006/64/24/

ואם אין לו בת - חוזרת הנחלה למעלה לבית אביו (בבא־בתרא קטו.), זה בחינת חזרת הדמים שעולין למעלה בשעת הצרה, חס ושלום, וכשזוכין לצאת מהצרה, שזהו בחינת תודה הלכה בחינת הולדה, אז חוזרים הדמים שהם בחינת ממון, והולכים כסדר בתוך הרגלין וכו' כמו שמבאר שם, אבל כשאינו זוכה להולדה, חס ושלום - זה בחינת שעדין נפשו בבחינת צרה, רחמנא לצלן, שאז הדמים עולין למעלה. ועל־כן באמת אמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא קטז.): כל שאינו מניח בן ליורשו הקדוש־ברוך־הוא מתמלא עליו 'עברה', בחינת כאשה 'עברה', כי כשאינו מוליד בן ליורשו - נשארו הדמים למעלה, שזה בחינת עבור בלא הולדה, חס ושלום, שמשם כל הצרות, רחמנא לצלן. ועל־כן מקבלין בית אביו הנחלה וממון הירשה, כי הם צריכין לתקן אותו על־ידי שמקבלין הממון שתקונו על־ידי בחינת תמכי אוריתא וכו' כנ"ל. ועל־כן האב קודם לכל יוצאי ירכו, כי בתחלה צריכין לחזר אל האב שמשם שרש הנחלה והדמים וכו'.

ועל־כן טענו בנות צלפחד: אם אין אנו חשובות זרע - תתיבם אמנו! (בבא בתרא קיט:), כי זה בחינת יבום וחליצה. וזה בחינת היבום של יהודה על פגם ער ואונן שהשחיתו דרכם וכו' (עין שער הפסוקים וישב). כי עקר התקון על־ידי הולדת הבנים להכניס הנשמות בתוך גופים דיקא, כי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף (יבמות סב.), כמו שכתוב (ישעיה נט, כ־כא): ובא לציון ג' ואל ו' לשבי פ' שע ב' יעקב נ' אם יי' ו' אני זאת בריתי אותם וכו', שהוא ראשי תבות ' גוף בניו ' כמו שאיתא בכונות (פרי־עץ־חיים, שער קריאת־התורה, פרק ה), עין שם. כי דיקא כשהנשמות שהם חלק אלוק ממעל, בחינת אחדות הפשוט כשהם נמשכים לתוך גופים גשמיים שהם בחינת פעלות משנות מאד, שבגוף אחד יש כמה איברים וכחות וחושים וארבעה יסודות ושנויים רבים לאין מספר, וכל שכן בין גוף לגוף, כשכל אלו הגופים מבטלים עצמם לגבי הנשמה, ואומרים כלם בלב אחד (דברים ו, ד): "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", ונכללים באחדותו הפשוט יתברך - זה עקר התגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות, שזה יקר מאד אצלו יתברך.

ועל־כן כשהנפש והרוח וכו' בא לזה העולם ואינו מתלבש בגוף, חס ושלום - הוא פגם גדול ועצום מאד, רחמנא לצלן. כי תכף כשהנפש בא לזה העולם שהוא מרבה בקלפות, כידוע (עץ חיים, שער לו, פרק ד), אזי הם נאחזין בה מאד וממשיכין אותה לתוך רבוי השנויים דסטרא אחרא הנאחזין בהפעלות משתנות של זה העולם, ואינה יכולה לעלות להכלל באחדות הפשוט. כי מזה העולם אי אפשר להנפש שתעלה ותכלל באחדות הפשוט, כי אם דיקא כשהיא באה בתוך גוף גשמי שאז נמשכה לתכלית הפעלות משתנות, ואז דיקא תוכל להתרומם להכלל משם דיקא באחדות הפשוט. כי בשביל זה ברא השם־יתברך את האדם עם כל העולם התלוי בו בגופים גשמיים, כדי שדיקא מתכלית הגשמיים הרחוקים מאד מאד ממנו יתברך, משם דיקא יכללו באחדותו יתברך שזה עקר כבודו, וכנ"ל: