# לה

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1006/64/35/

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא פה.): מאי דכתיב (ירמיה ט, יא־יב): "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר, ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו' ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה", ופרשו שם: שלא ברכו בתורה תחלה. והדברים תמוהים, כאשר התפלאו על זה כל המפרשים ובפרט מה שאמרו שם: דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו, עד שפרשו הקדוש־ברוך־הוא בעצמו; והוא פלאי, מה קול הרעש הזה? מי לא ידע כל זה שחרבן בית־המקדש היה על שעברו על התורה, והלא כל התורה מלאה מזה! כי כבר התרה אותם משה רבנו, עליו השלום, בעצמו (ויקרא כו, ג): "אם בחקתי תלכו וכו' ואם לא תשמעו" וכו', וכן במקומות הרבה אין מספר, אמר להם שאם יעברו על התורה יאבדו מעל הארץ וכו'. וכן כל הנביאים התרו בהם על זה, ומה זה שעתה נשאל לכלם, על מה אבדה הארץ ולא יכלו לפרשו עד שהשם־יתברך בעצמו פרשו על עזבם את תורתי וכו' והעקר שלא הלכו בה - שלא ברכו בתורה תחלה, שנראה שזה העון שלא ברכו בתורה תחלה גדול מהכל, והוא פלא!

אך עקר הדבר שה' יתברך שאל לחכמים ולנביאים שיבינו היטב זאת ויגידו על מה אבדה הארץ, באפן שיגיע לנו טובה מזה - שנבין על־ידי־זה עצות טובות איך לזכות להתחיל לתקן הקלקולים שגרמו לנו חרבן בית־המקדש. וזה עקר חמרות ועמקות השאלה ששאל השם־יתברך לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו, כי מה דהוה הוה, ומאי נפקא מנה אם נחרב על־ידי מה שנחרב, הלא כבר נחרב! אך עקר מה שחתר השם־יתברך לשאל לחכמים ולנביאים שיבינו את זאת ויגידו על מה אבדה הארץ הוא - שיפרשו הדבר היטב באפן שנבין מזה עצות איך לצאת מהקלקולים שגרמו חרבן בית־המקדש, ועל־כן לא יכלו לפרשו, כי זה עמק מאד מאד, עמק עמק מי ימצאנו, עד שפרשו הקדוש־ברוך־הוא בעצמו - על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה.

הינו שאף־על־פי שכבר עברו על עברות חמורות מאד עבודה־זרה וכו', אף־על־פי־כן בפנימיות לבם היה לבם עדין בוער להשם־יתברך, כי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר־השירים ח, ז), שבין ישראל לאביהם שבשמים "ונהרות לא ישטפוה". ועל־כן היו צריכים להתגבר על כל פנים לחטף איזה הלכות ללמד על כל פנים מעט בכל יום, והם עזבו את תורתי לגמרי, ולא עוד אלא ולא שמעו בקולי, 'שמיעה בלבא תליא' (תקוני־זהר תקון נח, צב.), הינו שעל כל פנים היו מחיבים לשמע ולדבק עצמם בקול ה' הקורא בקול גדול בלב האדם בכל יום ויום ובכל עת שישוב האדם אליו. וצריך כל אדם להטות לבו לשמע בקול ה', שעל כל פנים יהיה לו רצונות חזקים וכסופים גדולים להשם־יתברך, שזה יקר מאד, כמו שמבאר במקום אחר (שיחות הר"ן סימנים יד, נא).

והעקר ולא הלכו בה שלא ברכו בתורה תחלה, כי בודאי לא נפלו בפעם אחד לנפילות כאלה - לעבר על דת לגמרי ולפרק על, כמו שהיה אז בעת החרבן, ובודאי בתחלה עסקו בתורה קצת, רק שלא ברכו בתורה תחלה - דהינו שלא נתנו לבם לשמח בהתורה, ולברך ולהודות ולהלל להשם־יתברך בכל עת על החסד הנפלא והנורא הזה שעשה עמנו אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו חמדה גנוזה אשר היא חיינו וכו' וזה כל תקותנו לנצח.

וכמו שמבאר במפרשים (רש"י בבא־מציעא פה:, ר"ן נדרים פא.), שזה עקר ברכת התורה - לשמח בכל עז בנעימת חלקנו וגורלנו, ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (טור ארח־חיים סימן מז): שברכת התורה צריכין לזהר בה מאד, הינו כל ענין הנ"ל שבארנו למעלה, שצריך כל אחד אפלו אם נפל ונתרחק כמו שהוא, אף־על־פי־כן הוא דיקא צריך להיות רגיל בתודה והודאה להודות על מעט דמעט הנקדות טובות שיש בו עדין וכו'. ועל־ידי־זה יזכה לצאת מכל הצרות ולהתקרב להשם־יתברך וכו' כנ"ל. וזהו ולא הלכו בה - כי זהו הלוך ודרך נפלא מאד להתקרב ולהרים עצמו להשם־יתברך מכל מיני נפילות וירידות שבעולם עד אין קץ ותכלית. ואם היו הולכים בדרך זה - בודאי לא היו נופלים כל־כך, ולא היו להם צרות כאלה.

ועתה כל תקותנו לשוב לארצנו ולבית מקדשנו הוא על־ידי־זה, כי לית מלתא דא תליא אלא בתיובתא (תקוני־זהר, תקון ו, כב:). אבל קשה מאד לשוב, כי הבעל־דבר אורב מאד מאד ומתפשט לארך ולרחב, והכל חפצים ליראה את שמך, ואף־על־פי־כן רבם רחוקים מאד מדרכי התשובה. והעקר מחמת שאינם משימים אל לב לשמח במעט הטוב שבהם, כי העצבות ומרה שחורה מזקת ביותר מהכל, וכמו שכתוב (דברים כח, מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" - שעקר החרבן וכל הצרות, רחמנא לצלן - כלם מחמת שלא עבדוהו יתברך בשמחה, וכמובא בכתבי האר"י ז"ל (שער המצוות בהקדמה, שער רוח הקדש ח:), הינו כנ"ל, והבן מאד.

ועל־כן הכרח השם־יתברך לפרשו, כדי לרמז לנו עתה בכל דור ודור רמזי עצות איך להתקרב עתה להשם־יתברך מכל מקום שהוא - לתקן הקלקולים שעל ידם היה החרבן, עד שנזכה לגאלה שלמה בקרוב. ועל־כן נקרא הליכה כל הנ"ל, כי הוא תקון הרגלין כנ"ל, בחינת הליכות עולם, שעל־ידי־זה התקרבות הגאלה, בחינת (זכריה יד, ד): "ועמדו רגליו" וכו' וכנ"ל, כי הוא הלוך ודרך נפלא לכל אדם שבעולם וכו', וכנ"ל: