# לז

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1006/64/37/

ועל־כן נצטוו לתת מחצית השקל דיקא, להורות, שכל אחד מישראל אין לו שלמות כי אם על־ידי חברו, כי עקר התקון שיכללו כלם זה בזה באהבה ואחדות, וכל אחד הוא בחינת מחצית עד שנכלל בחברו וחברו בחברו, עד שנכללין כלם ברבוי שנוי דעתם באחדות הפשוט, שזה יקר מאד אצל השם־יתברך, כנ"ל.

וזהו (שמות ל, טו): העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט - שזה בחינת מה שכתוב (משלי יג, ח): "כפר נפש איש עשרו ורש לא שמע גערה", בחינת (איוב לד, יט): "ולא נכר שוע לפני דל", כמו שפרש רש"י שם, שזה נאמר לענין השקלים, שנתנו כל אחד בשוה מחצית השקל "העשיר והדל" וכו'. הינו כנ"ל, כי עקר השקלים הוא לזכות לכלליות ואחדות, על־כן צריכין לתן כלם בשוה - שלא יהיה חלוק ופרוד בין העשיר והדל, ולא יתגאה ולא יגער העשיר בהדל, להורות, שזה עקר התקון של הצדקה שעקרה להיות מתומכי אוריתא, שהעקר לזכות לאהבה ואחדות ולא יתגאה העשיר על העני.

כי העקר להכלל באחדות הפשוט, שאי אפשר להכלל שם כי אם על־ידי ענוה ובטול, בחינת אהבה ואחדות, שכל אחד יבטל עצמו לגבי חברו. וזה רמז להם בהשקלים, שצוה שיתנו כלם בשוה - העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, בחינת ולא נכר שוע לפני דל הנ"ל, בחינת ורש לא שמע גערה. להורות, שכלם שוים אצלו יתברך, וכלם יש להם חלק בהקמת המשכן, שעל־ידי־זה נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות שנכללין יחד, כנ"ל.

ועל־כן באמת בשאר נדבות המשכן נתנו כל אחד כפי ברכת ה', וכפי נדבת לבו, כמו שפרש רש"י שם: שלש תרומות נאמרו כאן. אך בהשקלים הזהירם שיתנו כלם בשוה, כדי שמזה ילמדו ויבינו העשירים רמזים לעצמם - שלא יתגאו לעולם במתנת ידם אפלו כשנותנים הרבה, כי ראוי להם להבין שהשם־יתברך יכול להקים המשכן על־ידי העניים כמו על־ידי העשירים, כי "העשר והכבוד מלפניו", ויכול להוריש לזה ולהעשיר לזה. ובודאי מי שיש לו מעט דעת אמתי - ראוי לו להבין שלא יתגאה, אפלו העשר הנותן צדקה הרבה לתלמידי חכמים אמתיים, אדרבה! ראוי לו להתביש ולהתבטל מאד, מי הוא כי זכה לזה שנתן לו השם־יתברך עשירות כזה, שזוכה להחזיק התלמידי חכמים, וגם עדין נשאר לו הרבה הון ועשר בביתו, כי בודאי אינו נותן אפלו המחצה מעשרו, והעני והדל שהוא איש כשר כמותו, ועל־פי הרב יותר ממנו - אין בביתו לחם ושמלה, וגם אינו זוכה להחזיק התלמידי חכמים בממונו. ואיך יתגאה בהעשר שנתן לו השם־יתברך שנשאר אצלו הרבה וגם מחזיק התלמידי חכמים שזוכה שיהיה לו קרן קימת לעד.

וכל זה רמז להם השם־יתברך בהשקלים שצוה שיתנו כלם בשוה, להורות, כמו שהאדנים שמקימין המשכן נעשו על־ידי נדבת השקלים, שנתנו כלם בשוה, כמו כן היה יכול השם־יתברך לעשות כל המשכן על־ידי כלם בשוה, אך הוא חפץ לזכות את כל אחד כפי ערכו, כפי אשר לו נתכנו עללות (שמואל־א ב, ג). אבל אתם העשירים אל תתגאו כי ממנו הכל, כמו שאמר דוד (דברי הימים־א' כט, יד): "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". כי עקר הצדקה להחזיק התלמידי חכמים המולידים הלכות, שזה בחינת הקמת המשכן שעוסקים הצדיקים בחינת משה בכל דור ודור, שהעקר הוא אהבה וכלליות, שעל־ידי־זה מתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות וכו', וכנ"ל: