# לח

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1006/64/38/

וזה בחינת פורים, שהוא מחית המן עמלק, כי עמלק פוגם בכל הנ"ל, וכמבאר לעיל מזה (באות כז). כי "ראשית גוים עמלק" (במדבר כד, כ), שהוא בחינת כופר, ורוצה לבלבל ולהטיל פגם בהראשית והתחלה, כאלו עדין לא התחיל השם־יתברך להושיע כלל. כי הוא הראשון שבא להלחם בישראל כשיצאו ממצרים, והתגבר ברשעו לעמד נגד ישראל - שעשה להם השם־יתברך נסים כאלה ביציאת מצרים, עד שהכרח פרעה להודות כי ה' הצדיק וגרשם ממצרים, ועמלק הוא עז פנים כזה ויצא כנגדם, וכמו שפרש רש"י שם על פסוק (שמות יז, יד): "כתב זאת זכרון בספר" וכו' משל לאמבטי רותחת וכו'. כי הוא כופר מתחלה ועד סוף - שכופר בהנסים והנפלאות שהשם־יתברך עושה עמנו בכל עת, ופוגם בכל התקונים המבארים לעיל, והעקר, שמתגרה ומתגבר שלא יתגלה, חס ושלום אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות וכנ"ל. והוא אורב על כל ישראל תמיד, והעקר מתגבר, חס ושלום, בעת הגלות והצרה, שאז רוצה להטיל כפירות בלב, כאלו עדין לא התחיל השם־יתברך להושיע את ישראל כלל.

וזה בחינת התגברות המן עמלק בסוף הגלות של בבל, שאמר, מאחר שכבר התגבר נבוכדנצר והחריב את הבית־המקדש שעמד כמה מאות שנים, והגלה את ישראל מארצם וכו' - שוב אין להם תקוה לשוב, חס ושלום.

ועל־כן התגבר הוא וזרעו הטמא לבטל בנין בית־המקדש, כי אמר שאפס תקוה לישראל, חס ושלום. וזה שכתוב (אסתר ג, ח): "ישנו עם אחד", ודרשו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז, יב): 'אלקיהם ישן הוא', דהינו שלא יושיע עוד, חס ושלום, לישראל כאלו הוא ישן. וזהו מפזר ומפרד בין העמים ודתיהם שונות מכל עם - שאמר שהם מפזרים ומפרדים בין העמים, בחינת רבוי שנוי דעות ומחלקת, בחינת פזור ופרוד 'בין העמים' - שנפלו לדעות השבעים עמים שכל זה הפך כלליות הפעלות משתנות באחד הפשוט, וכנ"ל.

וזהו ודתיהם שונות וכו', שאמר, שדת ישראל בבחינת התגברות השנויים והפזור והפרוד, חס ושלום, כי כפר בדת ישראל הקדוש, שכל דת תורתנו הקדושה הוא, שעל־ידי דת תורתנו הקדושה נכללין באחד הפשוט על־ידי כל מצוה ומצוה, ועל־ידי כל אות ודבור של התורה הקדושה, כי 'אוריתא ישראל וקדשא בריך הוא כלא חד', והמן רצה להפך הקערה, חס ושלום, ואמר שהכל בהפך.

ועל־כן רצה להתגבר על ישראל להשמיד להרג ולאבד וכו', כי הוא בחינת התגברות הדמים בשעת הצרה, כי הוא מזרע עשו אדמוני על שם תגברת הדמים הרעים שמשם סטרא דמותא שנמשך מחטא עץ הדעת טוב ורע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חלין קלט.): 'המן מן התורה מנין, שנאמר (בראשית ג, יא): "המן העץ" וכו', שאז נגזר מיתה, ועל־כן רצה לכלות את ישראל, חס ושלום.

וכן הוא בכל דור ובכל אדם, כמו שכתוב (שמות יז, טז): "מלחמה לה' בעמלק מדר דר" - שמתגבר על כל אדם בכל עת בכל מיני תחבולות להפילו, חס ושלום, כי 'הוא המסית הוא המסטין' וכו' (בבא בתרא טז.) כי בתחלה מסית האדם למה שמסיתו, ואחר־כך מקטרג עליו עד שבא עליו איזה צרה ויסורים, חס ושלום. והוא בעצמו שמחליש ומבלבל לב האדם שלא יצעק ויתחנן להשם־יתברך, כי מכניס בלבו כאלו אפס תקוה חס ושלום, ורוצה להשכיח מדעתו כל הטובות והחסדים והנסים והנפלאות שעשה השם־יתברך עם אבותינו, ועם כל אחד ואחד בפרטיות:

והתקון לכל זה הוא בחינת מרדכי, שהוא בחינת הצדיק האמת, בחינת "מר דרור" (שמות ל, כג) - מרי דכיא שהוא "בשמים ראש" של שמן המשחה - שבו נמשח כל המשכן וכליו ואהרן הכהן ובניו, שכל עבודתם במשכן ובבית המקדש - הכל היה לכלל כל הפעלות משתנות באחד הפשוט וכנ"ל, כי שם עקר התגלות אלהות כמו שכתוב (שמות כט, מג): "ונעדתי שמה לבני ישראל" וכו' וכנ"ל. ועקר קדשת המשכן וכליו - נמשך משמן המשחה שהוא ריח טוב דקדשה, הנמשך מקדשה גבה מאד מאד, שיש לו כח לקדש את כל המשכן וכליו וכו' - להעלותם ולהכניסם מחל לקדש, שעקר הקדשה הוא שנכללין באחדות הפשוט, ששם כל שרש של כל הקדשות. נמצא, ששמן המשחה שעשה משה היה לו כח נפלא כזה להעלות כל המשכן וכליו שנעשה מזהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן וכו' וכו', שהיה בו רבוי שנויים וגונין הרבה שיש בכסף וזהב וכו', שהם כלל כל חמדת העולם, בפרט חמדת הממון, שהוא בחינת התגברות הדמים וכו' הנ"ל. והמשכן שנעשה מכל זה - היה תקון על כל זה כנ"ל, וכל קדשתו נמשך על־ידי שמן המשחה, שבו נתקדשו המשכן וכליו והעלה הכל, כל הגונין והשנויים הרבים שיהיו נכללין באחד הפשוט ששם כל הקדשות, שעל־ידי־זה היה כח במשכן לכפר על בני ישראל לטהרם מכל הטמאות, שכלם הם בחינת כפירות הנמשכין מבחינת פרוד הנ"ל, שמפרידין חס ושלום הפעלות משתנות וכו' כנ"ל.

כי עקר התקון על־ידי בחינת ריח טוב, שהוא חיות הנשמה, שהוא בחינת שמן המשחה שנעשה בתקונים נשגבים כאלה, שיש לו כח להמשיך ריח טוב לכל הרחוקים מהקדשה, שאי אפשר להחיותם כי אם בבחינת ריח טוב, בבחינת הנאמר על נפשות ישראל המטלים בגלות תאותיהן ומדותיהן, חס ושלום (שיר־השירים ב): "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני" כמו שפרש רש"י שם, שהם מיני ריחות:

כי בעונותינו הרבים, בעצם חלישותנו עתה בתקף מרירות גלות - כבר נחלש כחנו כל־כך עד שאין אנו מרגישין נעם מתיקות צוף דבש אמרי נעם של הצדיקי אמת המחיין אותנו באמרות טהורות כאלה, בבחינת (תהלים קז): "כל אכל תתעב נפשם" וכו'. ואין חיותינו אלא מה שאנו מריחין מרחוק מעט הריח הטוב הקדוש והנורא של חדושי תורתם הקדושה, וזה בחינת הריח של שמן המשחה, שבו נתקדש הכל, ונכנס מחוץ לפנים, שמשם קדשת מרדכי כנ"ל, שהוא מכניע קלפת המן עמלק - שרוצה להטיל פגם בראשית הישועה, כאלו לא התחיל השם־יתברך עדין להושיע כלל.

ומרדכי יודע כל זה, ומכניס בחכמתו האמונה הקדושה בישראל, ומאיר בלב האדם ומזכירו בכל עת כל הטובות והנסים והנפלאות שכבר עשה השם־יתברך עמנו בכלליות ובפרטיות וכו', וכמו שכתוב (תהלים קג, ב): "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו" וכו', ועל־ידי־זה יש כח לצעק ולהתחנן לפני השם־יתברך שיושיענו גם עתה וכנ"ל, שעל־ידי־זה היה תקף הנס של פורים - שנכנע ונפל המן עמלק, וברחמיו יתברך הפיר את עצתו וקלקל את מחשבתו, ונתהפך הכל לטובה מהפך אל הפך, כמו שכתוב: ונהפך הוא אשר ישלטו היהודים וכו'. וקבעו ימי הפורים האלה שמחה ומשתה ויום טוב לדורות, להודיע שגם בעבדותנו לא עזבנו אלקינו, שזהו תקף הנס והישועה הנפלאה של פורים שגדול מכל המועדים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש משלי ט), כי עקר הנס הוא מה שראינו שגם בעבדותנו בתקף הגלות, השם־יתברך משגיח כל־כך בהשגחה נפלאה וסבב סבות לטובה מתחלה ועד סוף, שדיקא על־ידי המן תהרג ושתי המרשעת, ואחר־כך על־ידי־זה בעצמו יהיה תקף הנס, שתלו את המן על־ידי אסתר בהשגחות נפלאות כאלה, כמבאר במגלה הקדושה. וצריך לשום לב לזה היטב להבין מזה, שכמו כן גם עתה עדין לא עזב חסדו מאתנו, וצריכין להתגבר בשמחה תמיד להמשיך קדשת שמחת פורים - להאמין כי השם־יתברך עמנו גם עתה בתקף הגלות הזה, ולתן תודה והודאה בכל יום על העבר ולבקש להבא וכו', כנ"ל: