# מ

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1006/64/40/

וזה בחינת פסח וגדל המצוה של ספור יציאת מצרים, וכמבאר לעיל (באות טז) שעתה שכבר זכינו לצאת ממצרים וכו', תהלה לאל יש לנו התחלה טובה וכו' כנ"ל, ועל־כן צריכין להרבות לספר ביציאת מצרים וכו'. וזה עבדים היינו לפרעה במצרים - כי עקר הגאלה היתה על־ידי שבת, על־ידי שהשם־יתברך ברחמיו המשיך עליהם בעצמו בחינת קדשת שבת על ששת ימי החל, שעל־ידי־זה נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות, שכל הפעלות משתנות כלם נמשכין מאחד הפשוט בעצמו יתברך, שזה נתגלה אז מאד מאד על־ידי כל האותות והמופתים הגדולים והנוראים והעצומים מאד אשר עשה משה לעיני כל ישראל, שהפך ממים לדם ומדם למים ושלח צפרדעים, וכשרצה סלק אותם בתפלתו. וכן בכל המכות שלקה את פרעה וכו', והראה שכל הטבע וכל הנהגת הפעלות המשנות שבכל העולם הכל ביד האחד הפשוט והם בידו כחמר ביד היוצר, ומגלה סודו אל עבדיו הצדיקים שיוכלו לשלט בעולם להנהיג הכל כרצונם.

וכל זה נמשך אז על־ידי השם־יתברך בעצמו, בבחינת אתערותא דלעלא, כמובא, כי עדין לא היו ראויים לגאלה, כי עדין לא המשיכו התקונים הנ"ל הנמשכים על־ידי תודה והודאה והלכות וכו', כי היתה הגאלה הראשונה ועדין לא קבלו את התורה, ששם כל ההלכות וכמבאר לעיל מזה. אך השם־יתברך חמל עליהם על־ידי זכות אבות ועל־ידי מעט הטוב שמצא בהם, עד שבנפלאותיו הנוראות הכריח את משה לילך לגאלם והמשיך עליהם בעצמו בחינת קדשת שבת לימי החל, עד שנתגלה אחדות הפשוט מתוך הפעלות משתנות על־ידי כל האותות והמופתים וכו', כנ"ל.

וזה בחינת שבת הגדול קדם פסח, כי עקר הנסים של פסח היו על־ידי קדשת שבת וכנ"ל, ועל־כן נקרא 'שבת הגדול', כי זה עקר גדלתו יתברך כשנתגלה אחדותו יתברך מתוך פעלות משתנות כנ"ל, שזה נעשה על־ידי שבת וכנ"ל. וזה שמתחילין עבדים היינו וכו' כי קדם הגאלה בעת הגלות, דהינו קדם שזכו להמשיך קדשת שבת לימי החל אז היינו עבדים - מחמת ששלטו בחינת ימי החל שהם בחינת עבד, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. ויוציאנו ה' אלקינו משם וכו' - הינו שהשם־יתברך בעצמו הוציאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, אף־על־פי שלא היינו כדאי, כי עדין לא המשכנו בעצמנו כל התקונים הנ"ל, אף־על־פי־כן חמל עלינו השם־יתברך והוציאנו בעצמו בכח רחמיו הנפלאים וכנ"ל.

וזהו ואלו לא הוציא הקדוש־ברוך־הוא את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעבדים היינו לפרעה במצרים - הינו כי עקר יציאת מצרים היה לגלות אלקותו יתברך מדור לדור לעולם, כמו שכתוב (דברים ד, ט): "והודעתם לבניך ולבני בניך", בחינת "ועד דר ודר אמונתו", שזה זוכין על־ידי תודה הלכה, שמשם כל ההולדות הקדושות של זרע ישראל עם קדוש. אבל אז עדין לא היו ראויים לזה, רק השם־יתברך בעצמו המשיך ברחמיו כל התקונים הנ"ל, עד שגאלם בעצמו. אבל אלו לא הוציא הקדוש־ברוך־הוא וכו' הרי אנו ובנינו וכו' משעבדים היינו וכו', כי עתה שכבר זכינו ליציאת מצרים ויש לנו התחלה טובה כנ"ל, על־ידי־זה אנו זוכים בכל פעם לבחינת תודה הלכה כנ"ל, שעל־ידי־זה נמשך תולדות הבנים בקדשת ישראל, שאנו יכולים ללמדם ולהודיע להם מדור לדור מאב לבן את מעשה ה' כי נורא הוא, בחינת (תהלים קמה, ד): "דור לדור ישבח מעשיך" וכו' עד שכלם ילכו בדרך זה - בדרך התורה הקדושה להודות ולהלל להשם־יתברך תמיד וכו' ולעסק בהלכות וכו', עד שיגלו בכל דור ודור התגלות אחדות הפשוט מתוך הפעלות משתנות, שזה נעשה מחדש בכל דור ודור וכנ"ל, שכל זה הוא בחינת קדשת שבת שהוא בחינת בן לבטל בחינת עבדות של ימי החל. אבל אלו לא הוציא הקדוש־ברוך־הוא את אבותינו ממצרים ברחמיו בעצמו כנ"ל הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעבדים היינו וכו' כי לא היינו זוכים להולדת הבנים בקדשה בבחינת בן, בחינת חרות, רק כל הבנים ובני בנים היו בבחינת עבדות כנ"ל, שמשם היה כל הגלות של מצרים, וכנ"ל:

וזהו ואפלו כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו זקנים כלנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים - הינו שלכאורה קשה, מדוע הזהיר כמה פעמים על ספור יציאת מצרים, הלא עקר תכלית יציאת מצרים היה בשביל מתן־תורה, כמו שכתוב (שמות ג, יב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" שהוא מתן־תורה. והיה ראוי לספר רק בהנס של מתן־תורה ומדוע הזהיר ביותר על ספור יציאת מצרים, וגם מתן־תורה בעצמו התחיל (שם כ, ב): "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" וכו' וכן ברב המצות? אבל על־פי הנ"ל מבאר היטב, כי עקר תקף הנס הוא ההתחלה שהוא יציאת מצרים שהיתה הגאלה הראשונה שהיתה קשה מאד מחמת שהא בהא תליא וכו' כנ"ל.

וזה ואפלו כלנו חכמים וכו' כלנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים דיקא ביותר, אף־על־פי שעתה כבר אנו יודעים את התורה, שזה עקר התכלית שבשביל זה יצאנו ממצרים כנ"ל, אף־על־פי־כן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, שהוא ההתחלה שעל־ידי־זה זכינו לידע את התורה, שזאת ההתחלה היתה קשה ביותר כנ"ל. וצריכים אנו עתה לספר בזה ביותר, כי גם עתה כל קיום התורה תלוי בזה כי כל מה שמודים ומשבחים אותו יתברך על גדל חסדו של ההתחלה שהוא בחינת יציאת מצרים שהיתה קשה מאד, כל מה שמספרים ביותר ומודים ומשבחים אותו יתברך ביותר, כן נמשכים כל התקונים הנ"ל ביותר, שעל־ידי־זה חוזר ונגדל ההודאה ביותר וכו' וכן חוזר חלילה לטובה כנ"ל, שעל־ידי כל זה זוכין לשמחה שהוא העקר - להתחזק עצמו מכל מקום שהוא לשמח בישועת ה' וכו' שעל־ידי־זה הכל יכולים לכנס לקיום התורה, וכנ"ל.

ועל־כן אפלו כלנו חכמים ונבונים וזקנים ויודעים את התורה, וכבר עבר עלינו מה שעבר וזכינו לישועת ה' ונפלאות עצומות, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים - שאז ההתחלה כנ"ל, שעל־ידי־זה זוכין להתחזק בשמחה גם עתה, שעל־ידי־זה עקר קיום התורה, כנ"ל. וזהו וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משבח כי צריך כל אחד ואחד להרבות לספר ביציאת מצרים בכלליות ובפרטיות כמה נסים ונפלאות שעשה השם־יתברך עמנו, כדי שתתגדל ההודאה בכל פעם ביותר שעל־ידי־זה עקר התקון כנ"ל. וזהו וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משבח, ואיתא בכונות (משנת חסידים, סדר ליל פסח ז): 'הרי זה משבח בחסדים', הינו בחינת (תהלים קז, מג): "מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה"', בחינת "חסדי דוד הנאמנים" שנמשך על־ידי תודה הודאה, כמו שמבאר שם: