# הלכה ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1172/64/

ענין מסור, שדינו כמין וכופר ומתר להרגו ביד (חשן־משפט, סימן שפח, סעיף י). כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה־זרה כו:), 'המינין והמסורות וכו' - מורידין ולא מעלין'.

על־פי התורה 'תקעו־אמונה' (בלקוטי תנינא סימן ה). מבאר שם, שעלית האמונה הוא על־ידי שחותרין המים שמהם גדלה האמונה, שהם בחינת עצות, בחינת (משלי כ, ה): "מים עמקים עצה" וכו' וכו'. ולזה צריכין 'איש תבונות' - שהוא על־ידי שמצחצח נשמתו וכו', שזה נעשה על־ידי שממשיכין רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שעל־ידי־זה ממשיכין פרנסה וכו', ועל־ידי הפרנסה והאכילה דקדשה מצחצח נשמתו, בבחינת (שם יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו", שהוא בחינת (ישעיה נח, יא): "והשביע בצחצחות נפשך", ואזי הוא איש תבונות וכו', ועל־ידי־זה יכול לחתר ולדלות ה'מים עמקים עצה' שמהם גדלה האמונה בבחינת "מים עמקים עצה וכו' ואיש תבונות ידלנה" וכו', עין שם:

נמצא, שעקר עלית האמונה הוא על־ידי פרנסת ואכילת ישראל כנ"ל, כי ישראל בכלל נקראים כלם צדיקים, כמו שאמרו (ישעיה ס, כא): "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ". ואכילתם הוא בבחינת (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו", כי אכילת ישראל מקדשת בכמה וכמה מצות התלויים באכילה. וכמו שכתוב (תהלים מ, ט): "ותורתך בתוך מעי". ועל־ידי בחינה זאת, בחינת "צדיק אכל לשבע נפשו", על־ידי־זה מצחצחין הנשמה כנ"ל, ועל־ידי־זה חותרין המים שהם העצות שמהם גדלה האמונה, כנ"ל.

ועל־כן עון המסור חמור מאד ודינו כמין וכופר ממש, כי פוגם מאד באמונה הקדושה, מאחר שמוסר ממון ישראל ביד גוי, כי ממון ישראל בכלל הוא ממון דקדשה, כי הוא פרנסת ישראל, שעל־ידי־זה זוכין לאמונה כנ"ל, והוא מוסר זה הממון ליד גוי, שהם ההפך מזה, כי העכו"ם בכלל הם בבחינת (משלי יג, כה): "ובטן רשעים תחסר", שהוא ההפך מבחינת "צדיק אכל לשבע נפשו", ועל־כן בודאי על־ידי ממונם ופרנסתם ואכילתם של העכו"ם - אין יכולין לדלות העצות הנ"ל שמהם גדלה האמונה, מאחר שאינם מצחצחין נפשם על־ידי אכילתם, אדרבא, הם בהפך מזה, כי הם בבחינת "ובטן רשעים תחסר", שעל־ידי־זה הם רחוקים מבחינת איש תבונות, ועל־כן נאמר בהם (דברים לב, כח): "כי גוי אבד עצות המה ואין בהם תבונה". כי הם בבחינת (משלי כח, טז): "נגיד חסר תבונות" - חסר תבונות דיקא, כי זה נמשך מבחינת "ובטן רשעים תחסר" שנאמר עליהם כנ"ל, כי כמו שעל־ידי בחינת "צדיק אכל לשבע נפשו" הוא מצחצח נשמתו בבחינת (איוב לב, ח): "ונשמת שדי תבינם", שעל־ידי־זה הוא איש תבונות, כמו שמבאר שם. כמו כן להפך, על־ידי ממון ואכילת העכו"ם, שהם בבחינת "ובטן רשעים תחסר", הוא בבחינת "חסר תבונות". וכן כמו שאיש תבונות דולה העצות העמקות שהם בחינת "מים עמקים עצה" וכו' שמהם גדלה האמונה, כמו כן להפך - העכו"ם שהם בבחינת "נגיד חסר תבונות" - על־ידי־זה פוגמין ומקלקלין מוצא המים עמקים שהם העצות, ועל־כן הם פוגמין באמונה. ועל־כן באמת הם רחוקים מאמונה האמתית, כי הם כופרים ואפיקורסים ומאמינים אמונות כזביות.

ועל־כן המסור פוגם מאד באמונה הקדושה, מאחר שמוסר ממון ישראל שהוא פרנסת ישראל, שעל־ידי־זה באים לאמונה, הוא מוסר אותו ביד עכו"ם, שעל־ידי־זה נפגמה האמונה, כי על־ידי פרנסתם של העכו"ם נסתם, חס ושלום, מוצא המים הנ"ל, שהם העצות שמהם גדלה האמונה, כי הם בבחינת (ירמיה ב, יג): "בורות בורות נשברים אשר לא יכלו המים", שנאמר על אמונתם הרעה.

ועל־כן דין המסור - כמין וכופר ממש, כי פוגם מאד באמונה כמו מין ממש, כי מקלקל, חס ושלום, בשרש האמונה, דהינו במוצא המים שמהם גדלה האמונה, שצריכין לחתרו על־ידי פרנסת ישראל. והוא פוגם ומקלקל שם, על־ידי שמוסר ממון ופרנסת ישראל ליד עכו"ם שהם ההפך מזה כנ"ל, כי עליהם נאמר (משלי ל, כא־כב־כג): תחת שלוש רגזה ארץ וכו' תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם, תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גברתה.

כי אמונה הקדושה נקראת "אשה יראת ה'" (משלי לא, ל), אשת חיל, כידוע (זהר בראשית לח:), ועל־כן כל שבח האשת חיל הוא בענין הפרנסה שמפרנסת בני ביתה בכבוד, כמו שכתוב (משלי לא, טו) ותתן טרף לביתה וכו' ולחם עצלות לא תאכל וכו'. כי האשת חיל בחינת אמונה, משתדלת תמיד שיהיה פרנסה לבני ישראל הדבקים בה, כדי שיוכלו בכל פעם לעסק יותר לחתר המים עמקים הנ"ל שמשם גדולה, כדי שתתגדל ותתעלה האמונה בכל פעם יותר ויותר וכנ"ל.

אבל מי שמוסר ונותן חס ושלום, פרנסת ישראל ביד העכו"ם, על זה רוגזת הארץ, שהיא בחינת האמונה הקדושה שנקראת 'ארץ', כי 'עפר מאנא דכלהו' (עפר הוא הכלי והבסיס של כל הדברים) (תקוני זהר, תקון סט, קז.), כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, בבחינת תחת שלש רגזה ארץ וכו' תחת שנואה כי תבעל - שהוא בחינת האמונה כזביות שהיא שנואה ותעובה שנותן בה כח, חס ושלום, כנ"ל.

וזהו ונבל כי ישבע לחם - כי הא בהא תליא, כי על־ידי ונבל כי ישבע לחם, דהינו על־ידי שנותן הפרנסה להנבל שהם העכו"ם - על־ידי־זה נותן כח, חס ושלום, באמונות כזביות כנ"ל, ומשם עקר אריכת הגלות והתגברות ממשלתם, מחמת שבעונותינו הרבים נמשכה להם שפע העשירות והפרנסה, ובני ישראל הכשרים עניים ודלים, כמו שאיתא בזהר הקדוש (תרומה קנב:), שבגלות - ישראל נזונין מתמצית, ורב עקר השפע אצלם, על־כן קשה מאד לחתר המים הנ"ל, ועל־כן מתגברת הסטרא־אחרא, שהם האמונות כזביות שהם נאחזים שם. ועל־כן מתגברת מלכותם וממשלתם. וזהו בחינת תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גברתה - שכל זה נמשך על־ידי ונבל כי ישבע לחם וכנ"ל, ועל־כן המסור הוא כמו מין וכופר ממש, וכנ"ל:

ועל־כן מורידין ולא מעלין אותו, כי עקר החיות הוא מהאמונה הקדושה, כי היא בחינת חיים אנפין נהירין, בחינת "באור פני מלך חיים", [כמו שכתוב בתורה 'צוית צדק' בסימן כג)]. ועל־כן יש עברות שחיבין עליהם כרת ומיתה, כי עקר גדול האמונה הוא על־ידי עצות כנ"ל, שהם בחינת תרי"ג עטין דאוריתא (עצות התורה), שהם כלל מצות התורה. וזהו בחינת (תהלים קיט, פו): "כל מצותיך אמונה", שעל־ידי כלל המצות, שהם בחינת עצות דקדשה - זוכין לאמונה כנ"ל. וכשפוגם באיזה מצות עשה או לא תעשה, אזי פוגם באמונה כפי פגם המצוה שעבר עליה. אבל יש חלוקים, כי יש מצות שכשעובר עליהם אף־על־פי שהפגם גדול מאד, אף־על־פי־כן עדין אינו נסתם עקר המעין שמשם גדלה האמונה, אבל יש מצות חמורות, שכשעובר עליהם, חס ושלום - סותם המעין שמשם גדלה האמונה, אף גם כשזה נופל זה קם, כי נותן עוד כח להאמונות כזביות, שכחם דיקא כשנסתמין המעינות והבארות הקדושים האלו שמהם גדלה האמונה. ועל־כן הם משתדלים תמיד על זה לסתם הבארות האלו שמהם גדלה האמונה, בבחינת (בראשית כו, טו): "וכל הבארות אשר חפרו בימי אברהם סתמום פלשתים" וכו'. ומי שעובר עברה כזאת, חס ושלום - הוא חיב כרת ומיתה, כי נכרת ממקור חיותו שהיא האמונה כנ"ל, על־ידי שגרם, חס ושלום, לסתם המים הנ"ל שמשם גדולה, כנ"ל. ועל־כן מצוין הבית־דין לבערו מן העולם, כמו שכתוב (דברים יג, ו): "ובערת הרע מקרבך". כי יוכל לקלקל יותר חס ושלום, כי נותן כח ביותר להכפירות ואמונות כזביות וכנ"ל.

וזה בחינת המסור והמין שצריכין להרגו גם בזמן הזה, כי הוא גרוע מכלם, כי הוא פוגם ביותר ויותר במקור המים שמשם גדלה האמונה, מאחר שמוסר ממון ופרנסת ישראל ביד עכו"ם, שמשם עקר גדולה של האמונה הקדושה וכנ"ל:

הלכה ה' - על־פי התורה 'תקעו - אמונה' בהלכות נזיקין הלכה ה'.