# א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1200/63/1/

ענין הפקר ונכסי הגר, שהם גם כן הפקר לאחר מותו, וכל הקודם בהם זכה (חשן משפט, סימן ערה, סעיף א):

כי כל הקנינים של כל הדברים שבעולם הם על־ידי הדעת, כי על־ידי הדעת נעשין כל הקנינים שבעולם, כי עקר הקנין הוא כשנעשה בידיעה שלמה ובשביל זה תקנו חכמינו ז"ל כל הקנינים של כל דבר ודבר, כגון מטלטלין במשיכה או בהגבהה (שם סימן קצח, סעיף א), וקרקעות בחזקה (שם סימן קצ, סעיף א), וכיוצא בזה. כי רבותינו ז"ל שערו, שעל־ידי קנין זה נמשך הדעת לתוך המכירה או המתנה, דהינו כשאומר לו: 'לך משך וקני', והקונה משך החפץ, אז בודאי סמכא דעתם של המוכר והקונה שיתקים המקח, ולא יחזרו בהם עוד לעולם וכן בכל הקנינים. כי עקר הקנין על־ידי הדעת, שמשם נמשכין כל הדברים שבעולם, כמו שכתוב (תהלים קד, כד): "כלם בחכמה עשית", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים מא.): 'דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית', וכמו שכתוב (משלי ד, ה): "קנה חכמה קנה בינה", והדעת הוא התורה שנקראת "ראשית דעת" (שם א, ז), נמצא, שעקר קיום כל המשא־ומתן שבעולם הוא על־ידי התורה - שהוא הדעת שמחיה את הכל, שעל ידו כל הקנינים על־פי דין תורה, כגון משיכה או הגבהה וכו', כי על־ידי הדעת שהוא התורה - מתקימים כל הקנינים שבעולם כנ"ל. ועל־כן אי אפשר להקנות שום דבר לחברו במכירה או במתנה כי אם על־ידי איזה קנין כפי הדין תורה, כי בלא הקנין השיך לאותו דבר - עדין לא נמשך הדעת שהוא התורה לתוך אותה המכירה וכיוצא, ועל־כן עדין לא נתקים המקח וכנ"ל.

אבל ענין הפקר הוא בחינת קדם קבלת התורה, כי עקר קיום כל העולם הוא רק על־ידי התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פח.) על ה' דהששי, שכל העולם היה תלוי עד ששה בסיון שקבלו ישראל את התורה, וכמו שכתוב (תהלים עה, ד): "נמגים ארץ וכל ישביה אנכי תכנתי עמודיה סלה", ודרשו רבותינו ז"ל (בראשית־רבה סו, ב) על קבלת התורה, שעל ידה נתבסס העולם, אבל קדם קבלת התורה - היה כל העולם בבחינת תהו ובהו, בבחינת הפקר, ואפלו קיום העולם קדם מתן־תורה היה רק בשביל העתיד שיקבלו ישראל את התורה. אבל בלא התורה נחשב כל העולם הפקר כמדבר, והכל יכולין לשלט בו, חס ושלום.

כי באמת, הן בכלליות העולם קדם קבלת התורה, והן בכל אדם בפרטיות, כל זמן שאינו נוהג כשורה, חס ושלום, ואינו מקים את התורה, חס ושלום, אז העולם והאדם הם בבחינת הפקר, כי אין הפקר גדול מזה כשאין חושבין על אחריתו ותכליתו, ומה יהיה ממנו בעלמא דאתי לאחר פטירתו, כי אי אפשר להמלט מן המיתה בשום אפן, כי אפלו כשיבוא משיח במהרה בימינו גם אז יהיה מכרח כל אדם למות, כמו שאמר רבנו ז"ל בפרוש (חיי מוהר"ן סימן ערה) שאפלו משיח בעצמו ימות, לא כמו שחושבין העולם שכשיבוא משיח תתבטל המיתה, כי לא כן הוא כנ"ל, ואם כן, מאחר שאי אפשר להמלט מזה, ואז יהיה עולם ארך לעולמי עד ולנצח נצחים, היש מפקר גדול מזה כשהולך אחר תאות לבו ומפקיר עצמו מחיים נצחיים? וכמו שאמר רבנו ז"ל ונדפס בשיחות הר"ן (סימן נא) שאמר רבנו ז"ל, שהפקרות אין צריכין לעבודת השם־יתברך, כי יכולין להיות איש כשר בלי הפקרות. ואמר, אף־על־פי שאצלי אין זה הפקרות כלל, כי אדרבה! להפך הוא מפקר, הינו מי שאינו מפקיר עצמו בשביל השם־יתברך - זהו מפקר באמת, אך אף־על־פי־כן אפלו מה שנקרא אצל העולם הפקרות וכו' - גם זה אין צריכין, כי יכולין להיות איש כשר בלי הפקרות, עין שם.

נמצא, שבאמת זה שאינו הולך בדרכי ה' - זהו מפקר באמת, כי אין הפקרות גדול מזה - שמפקיר החיים נצחיים וטוב אמתי ונצחי בשביל שעה קלה, בשביל תענוגי עולם הזה שהוא כצל עובר, וכל תענוגיו מערבים במרירות בכעס ויגון ומכאובות, ואין שום אדם שרודף אחר עולם הזה שיהיה לו נחת ותענוג בעולם הזה, כי כל ימיו כעס ומכאובות, כי העולם הזה מלא פגעים וצרות ויסורים ודאגות ומרירות גדול בכל עת ובכל שעה, וכמובא בשל"ה (יומא, פרק דרך חיים ותוכחת מוסר ה): 'אין רגע בלא פגע אין שבוע אין שמטה' וכו' וכו' עין שם. וכמבאר אצלנו במקום אחר (סימן קיט, תנינא), שבאמת אין נמצא גם אחד שיהיה לו עולם הזה כלל. ובודאי אין טוב באדם כי אם לרדף תמיד אחר התכלית האמתי - תכלית הנצחי, שהוא לעבד את ה' תמיד, לסור מרע ולעשות טוב, שזהו טוב אמתי לנצח נצחים.

נמצא, מי שאינו מקבל על עצמו על תורה ומצות הוא בחינת מפקר, ובאמת הוא הפקר, כי נסתלק ממנו שמירתו יתברך, והכל יכולין לשלט בו, וכמו שמצינו בכלליות ישראל, כשחטאו בימי בית ראשון שנבאו להם הנביאים שיהיה כמו הפקר, וישלטו בהם העכו"ם, כמו שכתוב בירמיה לד (פסוק יז): "הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב" וכו', ופרש רש"י שם: 'הנני קורא לכם דרור מאתי שאיני אדון לכם ותהיו הפקר אל החרב' וכו', וכיוצא בזה בכמה פסוקים. וזהו בחינת חרבן הבית־המקדש, כי מחמת עונותיהם הפקיר השם־יתברך את הבית־המקדש עד ששלטו בו ידי זרים.

כי קדם קבלת התורה, וכן כשעוזבין את התורה, חס ושלום, ואין מקימין אותה, חס ושלום, אזי העולם, חס ושלום, בבחינת הפקר, כי עקר קיום העולם הוא על־ידי התורה. וישראל זכו בכל העולם ומלאו על־ידי קבלת התורה, ובשביל זה קבלו ישראל את התורה במדבר, כי מדבר הוא מקום הפקר, להורות, שישראל זכו בכל העולם מן ההפקר על־ידי התורה, כי קדם קבלת התורה הכל נחשב כמדבר שהוא הפקר.

ועל־כן הפקר נעשה על־ידי דבור בעלמא בלי שום קנין (חשן־משפט, סימן רעג, סעיף ג), כי כשנותן מתנה או כשמוכר לחברו דבר, כל זמן שלא קנה חברו - אין המכירה והמתנה כלום, ויכול לחזר בו, אבל בהפקר, תכף כשמפקיר - חל ההפקר ואינו יכול לחזר בו, אף־על־פי ששום אדם לא החזיק בו עדין, כי אם כשהוא בעצמו חוזר ומחזיק בו, כמו אדם אחר שזוכה מן ההפקר, אבל ההפקר חל מיד בלי שום קנין. כי כל הקנינים הם בבחינת הדעת, שהוא בחינת התורה כנ"ל, אבל הפקר נמשך מבחינת קדם קבלת התורה, שהוא בחינת הפקר, וקדם קבלת התורה עדין אין שום דעת כלל, כי עקר הדעת הוא התורה, ועל־כן אין שיך בהפקר שום קנין כלל, שהוא בחינת דעת, כי ההפקר - בבחינת קדם המשכת הדעת, שהוא קדם קבלת התורה. כי האדם בכל זמן יש לו בחירה לקים את התורה, שזהו בחינת קבלת התורה או חס ושלום להפך, שזהו בחינת הפקר וכנ"ל: