# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1200/63/3/

וזה בחינת חרבן בית־המקדש וכל הגליות שישראל גולין מגולה אל גולה, כי מאחר שעברו את התורה - נעשו בבחינת הפקר, חס ושלום עד ששלטו בהם העכו"ם, והגלו אותם למקומות הרחוקים מן הקדשה, שהוא בחינת מדבר שהוא מקום הפקר. אבל באמת אף־על־פי־כן אין דור יתום, ובכל דור ודור אפלו אחר החרבן נמצאים צדיקים וכשרים שמקימין את התורה, ואזי הם חוזרים וזוכים בהתורה ובכל העולם התלויים בה מן ההפקר, והם מהפכים מדבר לישוב. כמו ישראל שקבלו בתחלה את התורה במדבר דיקא, להורות, שזוכים הכל מן ההפקר, כי כל העולם קדם קבלת התורה הוא בבחינת הפקר כמדבר וכנ"ל, כמו כן עכשו בכל דור ודור הצדיקים אמתיים שהם מאירין לנו את התורה בכל דור ודור ומקרבין את ישראל להשם־יתברך על־ידי עצותיהם שמגלין לנו בחדושי תורתם, על־ידי־זה הם מהפכין מדבר לישוב, ומעלין ומגביהין את כל המקומות החרבים שגלו ישראל לשם, כי זוכין בכל אלו המקומות מן ההפקר, ומגביהין הכל להשם־יתברך, בבחינת (זכריה ט, ז): "ונשאר גם הוא לאלקינו". כי זה עקר סוד הגלות, כמובא, עד שנזכה במהרה בימינו לביאת משיחנו, ואז יחזר כל העולם ומלאו לידינו ורשותנו, כי הכל שלנו על־ידי קיום התורה, שזכינו לקים בכל הגליות וכנ"ל: