# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1200/64/15/

ונחזר על הראשונות לבאר מה שהשמטנו בסדר התפלה. וזה בחינת ברכת הנותן לשכוי בינה וכו' שמברכין תכף כד שמע קול תרנגולא בחצות הלילה. כי קול התרנגול הוא בחינת צמצומים, כי נמשך מההוא שלהובא דאשא דבטיש בגדפוי (שלהבת של אש שמכה בכנפיו) (זהר ויחי ריח:), שהוא בחינת גבורות וצמצומים, הינו על־ידי שנמשך רוחניות אלקותו לתוך תכלית הצמצום כדי לעורר את העולם משנתם, כדי שיעסקו בתקון אמונה שהיא העקר, ועל־כן מברכין אז הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. כי עקר אור היום הוא על־ידי בחינת העצות טובות שנתגלין על־ידי המשכת רוחניות וכו' כנ"ל, בבחינת (איוב יב, כב): "גולה עמקות מני חשך", כמו שמבאר שם על מאמר רבותינו ז"ל (שבת עז:): 'כבריתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא', שחשך הוא בחינת העדר העצה, ואור הוא בחינת התגלות עמקות העצה מתוך החשך, עין שם.

ועל־כן תכף בהקיצו בחצות - כד שמע קול תרנגולא נתתקן לברך אז הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, כי בודאי צריכין לזה הבחנה גדולה להבחין בין אור יום, שהוא בחינת עצות טובות ובין לילה, שהוא בחינת קלקול העצות, שהוא בחינת חשכת לילה כנ"ל. כי כמה בני אדם טועים בזה ונכשלים בעצות שאינן טובות שמטעין אותן בני העולם. כי העצות דקדשה הם עמקות מאד מאד בחינת "מים עמקים עצה" וכו'. כי אף־על־פי שעקר העצות דקדשה הם תמימות ופשיטות גמור, כמבאר בדברינו כמה פעמים (בהקדמה ובהלכות תפלת ערבית, הלכה ד, אות ז, ועוד), אף־על־פי־כן יש בהם עמקות גדול מאד, כי נמשכין מבחינת מים עמקים כנ"ל, וצריכין לבקש הרבה הרבה מהשם־יתברך שיזכה שיאיר לו בתוך חשכת אפלתו עמקות אמתית העצות דקדשה, באפן שיתחזק בדרכי עבודתו יתברך תמיד.

וזהו בחינת הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה - שמברכין בחצות לילה, כי אז צריכין עקר ההבחנה, מאחר שעדין הוא לילה ממש, ואף־על־פי־כן כבר התחיל לצמח אור היום, שהוא בחינת אור העצות הקדושות. כי השם־יתברך מרחם עלינו ומאיר עלינו גם בתוך החשך בחינת הארת העצות עמקות להציל נפשנו מני שחת, אבל צריכין לזה הבחנה גדולה - שלא יטעה מן האמת על־ידי המסיתים ומדיחים בעצות ושקרים וכזבים בדברים בדויים שאינם על־פי תורתנו הקדושה כלל. ומי שחפץ באמת לאמתו ומתעורר לקום לעבודת השם־יתברך - זוכה לשמע קול הכרוז של התורה, שהוא בחינת קול התרנגול בחצות שנשתלשל ונמשך משם, ועל־ידי־זה זוכה להבחין בין האור ובין החשך, בין יום ללילה, דהינו בין עצות טובות אל ההפך, שהיא תלויה בנקדה בעלמא ובחוט השערה.

ועל־כן נסמך במקרא יחד (איוב לח, לו): מי שת בטחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה - 'בטחות חכמה' שהם הכליות - זה בחינת עצות, כי כליות יועצות.

וזהו שנסמך מי נתן לשכוי בינה - שהוא להבחין בין עצות טובות לההפך וכנ"ל, ו'שכוי' פרש רש"י: זה הלב, דבר אחר: זה התרנגול. ושני הפרושים אחד, כי על־ידי קול התרנגול שמעורר בחצות שהוא בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים - על־ידי־זה נתגלין עצות עמקות מתוך החשך, שעל־ידי־זה מבחין הלב בין יום ובין לילה בין אור וחשך, דהינו בין עצות טובות לההפך וכנ"ל. נמצא, ש מי שת בטחות חכמה - שהם כליות יועצות ומי נתן לשכוי בינה הם בחינה אחת, על־כן נסמכו זה לזה, וכנ"ל: