# יט

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1200/64/19/

והנה מבאר לעיל, שקדשה דיוצר היא בחינת מה שמעלין מבחינת "החתים בשרו" לבחינת (שמות כח, לו): "פתוחי חתם קדש לה'", שהוא בחינת תפלין [וכן מבאר בכתבים (פרי־עץ־חיים, קריאת שמע, פרק א), שברכת קריאת־שמע הם כנגד תפלין של יד], ועל־כן קבעו קדשה בברכת יוצר אור, כי יוצר אור אנו מברכין על אור יום - שהוא נמשך מבחינת העצות העמקות, שהוא יתברך מאיר לנו בכל יום, כדי לגדל ולהעלות את האמונה הקדושה, בבחינת "גולה עמקות מני חשך", כנ"ל.

ועל־כן קבעו בברכה זאת סדר קדשה, כי כשמעלין את האמונה על־ידי המשכת העצות ממעמקים - צריכין אז להעלות מבחינת "החתים בשרו" לבחינת "פתוחי חותם קדש לה'" שהוא בחינת תפלין כנ"ל, שזהו בחינת סדר קדשה שאומרים ביוצר כנ"ל, שמזכירין קדשת המלאכים שעומדים באימה וביראה ומעריצין ומקדישין וכו'. כדי להכניע ולבטל האש והחמימות דסטרא־אחרא, ולהכלל בקדשת המלאכים הקדושים שנמשך מבחינת "פתוחי חותם קדש לה'", כמו שמבאר שם, שזהו בחינת חלום על־ידי מלאך, כמו שכתוב שם (במאמר הנ"ל).

ועל־כן צריכין להזכיר מדת לילה ביום ואומרים: יוצר אור ובורא חשך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יא:), כי באור יום שאז הוא בחינת תפלין שמעלין לבחינת "פתוחי חתם קדש לה'", אז צריכין להמשיך התקון גם לחשכת לילה, דהינו שיתתקנו המחין בשלמות הקדשה עד שנזכה גם בלילה לבחינת חלום על־ידי מלאך, כנ"ל.

נמצא, שביום בעת תקון המחין צריכין לתקן מדת לילה - לקדש את המחין שלא יבוא לידי טמאה בלילה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתבות מו.): 'שלא תהרהר ביום ותבוא לידי טמאה בלילה', כי צריכין לקדש את המחין לבטל ולבער כל ההרהורים, עד שיזכה להעלות מבחינת "החתים בשרו" לבחינת "פתוחי חותם קדש לה'", שהוא בחינת תפלין התנוצצות המחין, עד שיזכה לחלום על־ידי מלאך. על־כן צריכין לכלל מדת לילה ביום, כי תקון הלילה תלויה ביום, וכמבאר בכתבים (שער הגלגולים הקדמה יז): 'שכפי שהאדם מקדש את עצמו ביום כן עולה נשמתו בלילה' וכו'.

וכן צריכין לכלל מדת יום בלילה ואומרים: גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור וכו', כי השם־יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ועקר חדוש מעשה בראשית הוא מה שעולה ומתבררת האמונה הקדושה בכל יום, שעל־ידי־זה נעשה ומתקים כל מעשי בראשית, כמו שכתוב (תהלים לג, לד): "וכל מעשהו באמונה". כי עלית האמונה הקדושה וגדולה הוא בכל יום ויום, ובכל שבוע ושבוע, ובכל חדש וחדש, ובכל שנה ושנה, ובכל שמטה ויובל, ובכל דור ודור, וגם ביום אחד יש כמה שנויים, הינו שבכל יום נעשים ברורים חדשים כפי היום, עד שנשלם איזה ברור בכל שבעת ימי השבוע, ואף־על־פי שבכל יום היה ברור חדש כפי חלוקי הימים, עם־כל־זה בכלליות כל ימי השבוע נחשבין לברור אחד. ואחר־כך בשבוע השניה נעשה ברור חדש, וגם אז יש שנויים גדולים בין כל יום ויום, אך כלליות השבוע נחשב ברור חדש של השבוע כנגד השבוע הקודם, וכן בחדשים ושנים וכו'.

וכן יש שנויים רבים בין כל אדם ואדם, וכל אחד מברר כפי בחינת נשמתו, וכפי עבודתו ומעשיו הטובים. וכן יש ברורים חדשים בכל דור ודור, כי כל העולם לא נברא ואינו מתקים כי אם על האמונה, כמו שאמרו (מכות כד.): 'בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה'. וכל מה שהשם־יתברך מסבב בעולמו הכל בשביל לברר ולגדל את האמונה הקדושה כדי שנזכה להכיר אותו יתברך שבשביל זה באנו לעולם. ועקר עלית האמונה הוא על־ידי העצות עמקות הנ"ל, על־כן צריכין בכל יום ויום עצות עמקות חדשות כדי לזכות ולהעלות האמונה על ידם. ועל־כן צריכין להתחיל בכל יום מחדש ולהתחזק בכל פעם מחדש, כי אי אפשר לברר הברור בפעם אחת, כמבאר בכתבים (עץ־חיים, שער לט, דרוש ב), על־כן צריכין בכל יום ובכל פעם ברור חדש, ועל־כן צריכין עצות עמקות בכל יום מחדש.

וזהו בחינת חשכת לילה, שאז הוא בחינת שנה שהיא גם כן טובה גדולה, כי היא ניחא למחין, כי בכל יום יוצאין עצות עמקות חדשות שהם בחינת אור יום, שעל ידם מתגדלת האמונה, שזהו בחינת חדוש מעשי בראשית שבכל יום ויום, כנ"ל.

ואחר־כך נפסקין ונסתלקין העצות, שזהו בחינת הסתלקות המחין בעת חשכת לילה, כמובא (פרי־עץ־חיים, תפלה, פרק ז). ואז צריכין שנה לבטל את עצמו לגמרי. כי השנה היא בחינת בטול באור האין־סוף בחינת הסתלקות הנשמה מהגוף, שהוא בחינת הסתלקות והתרחקות רוחניות אלקות שהיא הנשמה מהצמצום שהוא הגוף, רק שבשעת שנה אינה מסתלקת הנשמה, חס ושלום, לגמרי כמו בשעת מיתה, רק נשארת קשורה קצת, כידוע (זהר לך־לך פג.). וכל זה לטובה, כדי שתעלה נשמתו למעלה ותתחדש בבחינת עבור, כדי שתחזר מחדש לתוך גופו בתוספת אור, כדי שיחזר וימשיך מחדש בחינת רוחניות אלקות לתוך צמצומים שהוא התחלת המשכת העצות, שעל ידם עולה האמונה וכנ"ל, והכל כדי לחזר להמשיך עצות עמקות חדשות, כדי לחזר ולברר ולהעלות האמונה הקדושה כפי הברור שבאותו יום.

ועל־כן צריכין לכלל מדת יום בלילה, כי התגלות העצות שהם אור יום שעל ידם מתגדלת האמונה, הוא על־ידי חשכת לילה, בבחינת "גולה עמקות מני חשך", שדיקא על־ידי החשך מתגלין עצות עמקות, כי מי שחפץ בעבודתו יתברך באמת, וחותר בכל פעם למצא עצות להתקרב אליו יתברך, אזי חשכת העצה הוא לו טובה, כי דיקא על־ידי שנחשך דעתו, ואינו יכול למצא עצה לנפשו, ואינו יודע מה לעשות להציל את עצמו ממה שצריך להנצל ולהתקרב אליו יתברך. על־ידי־זה דיקא הוא חותר ומתגעגע יותר ומרבה בהפצרות ובקשות יותר להשם־יתברך, שיאיר לו עצות עמקות מתוך החשך הזה, כמו שאמר דוד המלך, עליו השלום (תהלים יג, ג): "עד אנה אשית עצות בנפשי" וכו', ועל־ידי־זה השם־יתברך מרחם עליו בכל פעם ומאיר עליו עצות עמקות חדשות בכל פעם, שעל־ידי־זה דיקא מתבררת האמונה מחדש בכל פעם כנ"ל, שזה כל עבודת האדם: