# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1200/64/2/

נמצא שעלית האמונה הנפולה הוא על־ידי פרנסה דקדשה של ישראל, שנמשכת מבחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, כי על־ידי הפרנסה והאכילה דקדשה - מצחצח נשמתו, שעל־ידי־זה יכול לשאב ולגלות העצות עמקות שמהם גדלה האמונה כנ"ל. וזה עקר תקון המשא־ומתן וכל המלאכות והעסקים שעושין בשביל פרנסה - שצריכין לכון בעסקיו כדי שירויח ויהיה לו פרנסה, כדי שיוכל לצחצח נשמתו על־ידי אכילתו, כדי שיוכל להעלות האמונה הנפולה כנ"ל. כי עקר עבודת האדם בזה העולם הוא לברר ולהעלות האמונה מנפילתה, כי עקר הוא האמונה, כמו שכתוב (תהלים קיט, פו): "כל מצותיך אמונה", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות כד.): 'בא חבקוק והעמידן על אחת' וכו', וכמו שמבאר בתחלת התורה הנ"ל שעקר הוא האמונה וכו', עין שם.

ועל־כן עקר תקון המשא־ומתן והעסקים הוא על־ידי צדקה לתלמידי חכמים אמתיים, כי בודאי לאו כל אדם זוכה לזה שיוכל לצחצח נשמתו על־ידי פרנסתו ואכילתו עד שיוכל להעלות האמונה כנ"ל. על־כן כל תקונו על־ידי הצדקה שנותן לתלמידי חכמים אמתיים שיש להם זה הכח הנ"ל - עד שמבררין האמונה כנ"ל. ועל־ידי־זה נתתקן הוא גם־כן, כי על־ידי עלית ותקון האמונה - נתתקן הכל וכנ"ל [וכן מובן בהשיחה הנדפסת בספורי מעשיות (שיחות הר"ן סימן כד) השיך להתורה הנ"ל, המתחלת: מעלת הנותן צדקה לצדיק האמת, שעקר תקון הנ"ל בחינת "והשביע בצחצחות נפשך" וכו' - הוא על־ידי שנותן צדקה לצדיקי אמת עין שם].

וזה בחינת נשאת ונתת באמונה - שהיא השאלה הראשונה ששואלין את האדם כשמכניסין אותו לדין, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת לא.), הינו ששואלין אותו אם נשא ונתן בכל עסקי פרנסתו בשביל האמונה, הינו אם היה כונתו בכל עסקי משא ומתן שלו בשביל שיצחצח נשמתו על־ידי פרנסתו שעל־ידי־זה מעלין האמונה כנ"ל, או אם על כל פנים נתן צדקה לתלמידי חכמים אמתיים כאלה - שיש להם זה הכח שנחשב גם כן כאלו הוא בעצמו עוסק בזה כנ"ל. וזהו נשאת ונתת באמונה - ששואלין אותו אם נשאת ונתת בשביל האמונה.

וזה בחינת ירשה ששיך לבנים, כי זה כלל גדול, וכבר מבאר מזה למעלה, שעקר עבודת האדם בזה העולם הוא לברר ולהעלות האמונה כנ"ל, וכל עסקו במשא ומתן וצרכי פרנסתו, הכל בשביל זה - להעלות ולתקן האמונה על־ידי פרנסתו, כנ"ל. וזה בחינת (קהלת ו, ז): "כל עמל האדם לפיהו", שכל יגיעת ועמל האדם בצרכי פרנסתו הוא בשביל תקון האמונה, שתלויה בפה של אדם, כמו שכתוב (תהלים פט, ב): "אודיע אמונתך בפי". ועל־כן כשאדם נפטר מזה העולם - יורשין בניו את ממונו ופרנסתו, כדי שהם יעסקו להשלים תקון וברור האמונה על־ידי הממון והפרנסה שמקבלין מירשת אביהם, כי תקון וברור האמונה הוא מדור לדור כמו שכתוב (תהלים ק, ה): "ועד דר ודר אמונתו" וכתיב (שם קיט, צ): "לדר ודר אמונתך" וכו'.

גם הבנים שמוליד הם מבחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שהוא בחינת שתופא דנפשא וגופא, ועל־כן הוא מצוה ראשונה בתורה להוליד בנים, כי עקר תקון האמונה על־ידי־זה, כנ"ל. כי על־ידי שזוכין לבנים שהם בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, על־ידי־זה נמשך פרנסה שעל־ידי־זה מצחצח נשמתו - שעל־ידי־זה מעלין האמונה, כנ"ל.

נמצא, שעקר ממונו של אדם נמשך על־ידי בניו, שהם בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים. על־כן כשנפטר האדם - שיך ממונו לבניו כי מהם נמשך כל הממון כנ"ל, והם צריכין לקבל הממון ירשה בקדשה, ויעסקו בו באמונה, עד שיזכו לברר ולתקן על־ידי־זה את האמונה כנ"ל, כי תקון האמונה הוא מדור לדור, בחינת "ועד דר ודר אמונתו", כנ"ל.

ועל־כן הזהיר בפרשת קריאת־שמע שהוא אמונת היחוד: ושננתם לבניך. וכן בפרשה שניה: ולמדתם אותם את בניכם, כי עקר תקון האמונה הוא על־ידי הבנים וכנ"ל. ועל־כן גר שמת ואין לו יורשים - כל הקודם בנכסיו זכה. כי מבאר שם בהתורה הנ"ל, שעל־ידי עלית האמונה הנפולה שעולה על־ידי הפרנסה שנמשך על־ידי המשכת רוחניות אלקות וכו' כנ"ל, על־ידי־זה נעשין גרים, כנ"ל. נמצא, שעקר התהוות הגרים הוא על־ידי פרנסת ישראל הכשרים. ועל־כן כשמת בלא יורשים - מגיע כל ממונו ופרנסתו לכל ישראל וכל הקודם זכה. כי כל נפשות הגרים ותקונם הוא על־ידי פרנסת ישראל, כנ"ל, ועל־כן על־ידי שישראל מקבלין ממונו ופרנסתו - על־ידי־זה מתקנים ומבררים האמונה כנ"ל, שעל־ידי־זה נתתקן נפש הגר שנמשך משם וכנ"ל.

[ענין זה של ירשת הגר שכל הקודם בו זכה, על־פי התורה 'תקעו אמונה' כנ"ל, כבר מבאר מזה לעיל (בהלכה ב') בסגנון אחר קצת, ולא נשנה כי אם בשביל דברים הרבה שנתחדשו, תהלה לאל יתברך]: