# א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1527/62/1/

והכלל בקצור, שעל־ידי צדקה זוכין להכניע מצח הנחש שהוא שרש חכמת הטבע, שיונק מזקני הדור שאין בהם שלמות, כי עקר הזקנה הוא להוסיף בכל יום ויום אור קדשה ודעת, שכל יום ויום שבא אחר־כך יאיר ביותר בעבודת ה', אבל כשאין מוסיפין אור קדשה ודעת בכל יום, אזי אפלו כשמזקין נקרא (איוב יד, א): " קצר ימים". ומזקנים כאלו שאין בהם שלמות - מהם יונק מצח הנחש, שרש חכמת הטבע. ועל־ידי צדקה מבטלין יניקות מצח הנחש שרש חכמת הטבע, ואזי נתגלה מצח הרצון שיונק מזקנים שבקדשה, בחינת (ישעיה ט, יד): "זקן ונשוא פנים", כמבאר שם, ואזי נתגלה ונשמע קול הקריאה של הימים־טובים מקראי קדש שקוראין ומגלין את הרצון, עין שם.

ועל־ידי התגלות הרצון שנתגלה שהכל ברצונו יתברך ואין שום חיוב הטבע כלל, על־ידי־זה נעשה יראה, והיראה היא כלי לקבל השפעת החסד ששופע תמיד. ואזי כששופע חסדו עלינו, אזי אין צריכין לעשות שום עסק ומלאכה ומשא ומתן בשביל פרנסה, כי נתקים (ישעיה סא, ה־ו): "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם ואתם כהני ה' תקראו" וכו', עין שם. נמצא, שזוכין על־ידי צדקה שאין צריכין לבלות זמן על שום עסק ומלאכה ומשא ומתן בשביל פרנסה, ויכולין לעסק בעבודת ה' תמיד.

ועל־ידי צדקה זוכין להרחיב כל הפתחים של כל ההתחלות, כי כל ההתחלות קשות, כי בשעת ההתחלה צריכין לעשות פתח מחדש, עין שם. ועל־ידי צדקה מרחיבין כל הפתחים שצריכין לעשות בשעת ההתחלה, בבחינת (דברים טו, ח): "פתח תפתח", עין שם כל זה באר היטב: