# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1527/62/15/

ועל־כן כל האמנין שומרי שכר הן, כי כל האמנות נמשכין מבחינת ל"ט מלאכות, שהם כנגד ל"ט מלאכות המשכן, וכשזוכין להארת הרצון על־ידי צדקה, שעל־ידי־זה נתתקן התגלות שרש הרצון, אזי נתבטלין כל המלאכות לגמרי, כי נתקים העולם בחסדו וכו', אבל כל זמן שאין זוכין להתגלות הרצון בשלמות, ואין מכניעין מצח הנחש בשרשו, רק שמקשרין כל הרצונות לשרש הרצון, עדין אין נתבטלין כל המלאכות לגמרי, רק על־ידי התקשרות הרצון לשרש הרצון, על־ידי־זה זוכין לעשות המלאכות בקדשה בבחינת מלאכת המשכן (וענין זה מבאר ומובן היטב לעיל בהלכות ערב, הלכה ג).

ועל־כן האמנין שומרי שכר הן, כי תקון האמנין הוא בבחינת התקשרות הרצון לשרשו, שעל־ידי־זה נשמרין מגנבה ואבדה לבד לא מאנסין, כי מאנסין אין נצולין כי אם על־ידי תקון שרש הרצון בעצמו - שעל־ידי־זה נתבטלין האמנות והמלאכות לגמרי, אבל האמנין העוסקין באמנותם ומלאכתם - זהו בחינת תקון המלאכות על־ידי התקשרות הרצונות לשרשו, ולא זכו עדין לתקון שרש הרצון בעצמו לבטל ממנו פגם כפירת מצח הנחש, כי אז היה מתבטל האמנות והמלאכות לגמרי כנ"ל, ועל־כן אין אחריות האונסין עליהם, כי אנסין אין נתבטל כי אם על־ידי הכנעת מצח הנחש, שעל־ידי־זה נתגלה שרש הרצון, ואין חיבין כי אם באחריות גנבה ואבדה, שנתתקן על־ידי התקשרות הרצונות לשרש הרצון, שזהו בחינת תקון המלאכות בבחינת מלאכת המשכן וכנ"ל, והבן היטב: