# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1527/64/7/

ועל־כן בתשעה באב שאז עקר החרבן לגמרי, על־כן אז מסלקין כל המחין לגמרי ואין מניחין טלית ותפלין כלל, רק בוכין ומתאבלים על החרבן, ואז אנו כלנו כמו עמי הארץ ובורים לגמרי ואין לנו שום חיות, רק מבחינת קיום העולם קדם מתן־תורה וכו' הנ"ל, אבל מעצם החרבן - גם זה אי אפשר לנו להמשיך כי אם על־ידי בכיה רבה על חרבן בית־המקדש, כי בעונותינו הרבים לא די שנחרב הבית־המקדש וגלינו מארצנו בעונותינו שמשם כל המחין, לא די בזה, עוד נוסף יגון על מכאובינו, שגם הצדיקים אמתיים נסתלקו בעונותינו אשר מיתתם שקולה כפלים כחרבן בית־המקדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (איכה־רבה א, לז). ועל זה צריכין לבכות הרבה, עד שנעורר רחמיו יתברך שמו שימשיך עלינו גם עתה כח הצדיקים להמשיך עלינו חסד חנם מהאוצר־מתנת־חנם שהמשיכו על־ידי פשיטותם כנ"ל, כי על־ידי גדל פשיטותם שהמשיכו אז דיקא האוצר־מתנת־חנם, על־ידי־זה יש להם כח גם עתה לאחר הסתלקותם להמשיך עלינו האוצר־מתנת־חנם להחיותנו גם עתה בבחינת חסד חנם לבד, כי 'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן' (חלין ז:), כי חיים הם בחינת החכמה והמחין שהם עקר החיות, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה". ומיתה היא בחינת הסתלקות המחין שהיא החיות, אבל הצדיקים גם במיתתן קרויים חיים (ברכות יח:), כי גם בעת הסתלקות המחין הם מקבלים חיות מהאוצר־מתנת־חנם וכנ"ל, ועל־כן הם יכולים להחיות את כל העולם גם לאחר הסתלקותם על־ידי כח האוצר־מתנת־חנם, שממשיכין בעת פשיטותם שהוא בחינת מיתה בחינת הסתלקות המחין, כנ"ל: