# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1581/61/

כל השומרים צריכין לשבע, כי אפ לו שואל במקום שפטור, דהינו מתה מחמת מלאכה - צריך שבועת התורה, והשומרין צריכין שבועה אפלו בלא טענה:

כי ענין שבועה, על־פי מה שכתב רבנו, נרו יאיר, שעל־ידי אמת באים לאמונה, בבחינת 'צדק כד אתחברת באמת אתעבידת אמונה', כמו שכתוב בזהר, עין שם. וזה בחינת שבועה, כי הדבור של ישראל הוא בחינת דבור הקדש, בחינת מלכות פה. ובודאי אין אנו חושדין ישראל שידבר שקר, חס ושלום, אך כשיש הכחשה שחברו מכחישו, אזי הוא בחינת אחיזת הסטרא־אחרא שהוא השקר, [כמו שכתב רבנו ז"ל], בדבור הקדש שהוא דבור אמת. ואזי הדבור שהוא בחינת מלכות כנ"ל, בבחינת צדק, כי 'צדק מלכותא קדישא', והיא נקראת צדק, כשהם נאחזין בה, חס ושלום, כמובא. וכל זה על־ידי שנפגם האמת ונתאחז בה השקר, חס ושלום, ומחמת זה נקראת צדק, כנ"ל. ועל־כן צריך לתקן הדבור שהוא בבחינת: "צדק תדברון" - שיהיה בחינת אמונה, ואזי יהיה נאמן בדבריו, וזה נעשה על־ידי שמתחבר באמת בבחינת 'צדק כד אתחברת באמת' וכו'. כנ"ל, והוא בחינת השבועה, כי שבועה היא בחינת התקשרות, כמובא ב'שערי אורה' ששבועה היא ביסוד. וזה בחינת: "וישבע יוסף את אחיו", הינו שהשבועה היא בחינת שמקשר הדבור אל האמת.

ועל־כן סתם שבועה בנקיטת חפץ, ונוהגין עתה בספר תורה, כי התורה היא בחינת אמת, כמו שכתוב: "תורת אמת" וכו' והיא בחינת יעקב, בחינת: "תתן אמת ליעקב", כי יעקב הוא בחינת התורה, כמובא, ועל־כן נשבעין בנקיטת חפץ, בבחינת: "אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב", דהינו שמקשר ומחבר הדבור לבחינת אמת בחינת יעקב, בבחינת 'צדק כד אתחברת באמת', ואזי אתעבידת אמונה כנ"ל, כי זה בחינת שלמות האמונה, כידוע, ואזי נאמן בדבריו, כי נתתקן ונשלם הדבור שהיה בבחינת צדק, על־ידי השבועה שהיא בחינת התקשרות, כנ"ל.

וזה בחינת שבועת השומרין שצריכין לשבע אפלו בלא טענה והכחשה, כי ארבעה שומרין הן, והם בבחינת מלכות שהיא בחינת ד', כמובא, כי הם שומרין מגנבה ואבדה שלא יהיה נפסד ונזק ממון ישראל, שזה בחינת תקון המלכות, כי הממון הוא בחינת הנפש, כמו שמבאר לעיל כמה פעמים. ועל־כן רב מושלים ומלכי ישראל היו שומרי הצאן מקדם, כי השמירה מן האבדה הוא בחינת תקון המלכות, וכמו שכתוב לעיל בהלכות אבדה, ועל־כן הם ארבעה שומרין, שהם מתקנין בחינת מלכות שהוא בחינת ד', כי המלך הוא גם־כן בחינת שומר, שצריך להשגיח על העם ולשמרם שלא יתפזרו וכנ"ל. וזה שכתוב בזהר 'שמור בנוקבא', שהוא בחינת מלכות כנ"ל, ועל־כן השומרין צריכין לזהר מאד בשמירתן, כמו שכתוב בשלחן ערוך, והחמירו מאד רבותינו ז"ל בזה, כי צריך שמירה יתרה שלא יהיה נפגם בחינת המלכות, מאחר שסמוכה להם, כידוע. ועל־כן כשיש הזק שנגנב או נאבד או נאנס, אזי הוא בחינת פגם המלכות כנ"ל, ואזי הוא בבחינת צדק כנ"ל. ועל־כן כלם צריכין שבועה אפלו בלא הכחשה ואין נאמנין בלא שבועה, מאחר שנפגם אצלם בחינת המלכות בבחינת צדק, על־ידי שנאבד הפקדון כנ"ל, ועל־ידי השבועה שהיא בחינת תקון המלכות, כנ"ל, כי בתחלה על־ידי האבדה שנפגם המלכות והפגם הוא שנעשה פרוד, חס ושלום, בבחינת (ישעיה נז, א): "הצדיק אבד", ואיתא בזהר (בראשית נה:): 'מאי אבד' וכו'. ועל־כן על־ידי השבועה שהיא בחינת התקשרות בחינת יוסף הצדיק כנ"ל, על־ידי־זה נתתקנת ונעשית בבחינת אמונה כנ"ל, ואזי דיקא נאמנין השומרין כנ"ל, אבל בכל מקום אין צריכין שבועה כי אם כשיש הכחשה כנ"ל, שזהו בחינת הפגם כנ"ל, אבל כשאין הכחשה ואין פגם אין צרך בשבועה בודאי.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל ש המוצא מציאה לא ישבע, וכן כשאין תובעין אותו והוא מודה מעצמו, הוא משיב אבדה ואינו צריך לשבע, כי כשמשיב אבדה, שזהו בחינת תקון המלכות - שמחזיר הנפשות למקומן כנ"ל בהלכות אבדה, ועל־כן בודאי אינו צריך שבועה כנ"ל. אבל השומרין צריכין שבועה בלא טענה, כי אבדת הפקדון הוא הפגם, כנ"ל. וכל השומרין פטורין כשבעליו עמו, כי עקר השמירה שצריך השומר לזהר ביותר כנ"ל, הוא רק מחמת שהחפץ רחוק מבעליו ואזי שכיח הזקא, כי כשהחפץ רחוק מן הבעלים הוא בחינת התרחקות הנפש מן הכבוד, כנ"ל בהלכות אבדה, ואזי אין הנפש בשלמות בבחינת "נפש עיפה", וכשאין שלמות אזי יש להם אחיזה, חס ושלום, כנודע, ועל־כן אזי צריך שמירה יתרה כשהדבר נתרחק מן הבעלים ונמסר לשומר. וזה בחינת (שמות כב, ו): כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש, כי תכף כשנותן לשומר - שכיחי הזקא גנבות ואבדות כנ"ל.

וזה שהחמירו רבותינו ז"ל בשמירת השומרין, וכמו שכתוב ביעקב (בראשית לא, מ): "הייתי ביום אכלני חרב" וכו', אף שאנו רואין שהבעל־הבית בעצמו אין נזהר כל־כך בשמירת חפציו, כי כשהדבר אינו אצל הבעלים ונמסר לאחר לשמר, אזי צריך שמירה יתרה מהם, כנ"ל. ועל־כן לא רצה משה רבנו, עליו השלום, שיתנהגו ישראל על־ידי שומר כי אם על־ידו יתברך בעצמו, כמו שכתוב (שמות כג): "הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך" וכו', ולא רצה משה ואמר (שם לג): "אם אין פניך הלכים" וכו' כנ"ל.

ועל־כן שמירה בבעלים פטור, כי מאחר שבעליו עמו במלאכתו שגם הם שאולים לו וכו', על־כן פטור, כי לא נאבד הדבר על־ידי שנמסר לידו מאחר שגם בעליו עמו, ולא נתרחקה הנפש בבחינת התרחקות הנפש מן הכבוד, כנ"ל: