# י

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1581/64/10/

ואלו שני התקונים צריך גם כל אדם לזהר בהם מאד מאד. כי צריך האדם לזהר מאד בכל יום ויום לצאת חובת היום בכל מה דאפשר, כי צריך לידע שכל ימיו מנויים וספורים, ויצטרך לתן דין וחשבון מכל יום ומכל שעה, ואין לו בעולמו כי אם אותו היום, שזהו בחינת מצות ספירה כנ"ל, על־כן בודאי הוא צריך להיות זריז גדול בכל יום ויום להתחזק בעבודתו יתברך ככל אשר תמצא ידו לעשות בכחו. אך אף־על־פי־כן צריכין להמתין הרבה עד שיזכה שתהיה עבודתו בשלמות כראוי, בבחינת הבא לטהר מסיעין לו אומרים לו המתן (יומא לט.), כמובא בהתורה 'קרא את יהושע' (סימן ו), שזהו בחינת כתר כמו שמבאר שם, עין שם. וענין זה אי אפשר לבאר היטב בכתב, ויש בזה שיחות קדושות הרבה ששמענו והבנו מפיו הקדוש ומעט מהם מבארים באיזה מקומות (עין חיי מוהר"ן סימנים תל־תלה) ועין בסוף הספורי מעשיות (שיחות הר"ן סימן כז) המתחיל: אף־על־פי שהאדם צריך להיות זריז וכו', עין שם. וזה בחינת 'לא עליך המלאכה לגמר ולא אתה בן חורין להבטל ממנה' (אבות ב, טז).

ושני הבחינות האלה מקבלין בארבעים ותשעה ימי הספירה ושבועות, כי בארבעים ותשעה ימי הספירה סופרים הימים - לידע שהימים מנויים וספורים כנ"ל, על־כן צריכין להיות זריז גדול מאד מאד בעבודתו יתברך, ובשבועות אז מתקנין צמצום השני לבלי להרס הגבול לעלות אל ה', רק להמתין לישועת ה' תמיד בכל מה שעובר עליו, ושלא יגרם לו הזריזות חוץ מהמדה הריסה לגמרי, חס ושלום. כי זה כלל גדול, שבכל דבר ובכל מדה שבעולם יש בו טוב ורע, והבעל־דבר אורב על האדם תמיד ללכדו במצודתו, חס ושלום, בכל מיני תחבולות ורמאות וערמימיות שבעולם מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב. וצריכין לשום לב אל האמת תמיד ולהסתכל היטב בכל דבר מה יצא מזה, כדי שלא יהיה נלכד ברשתו, חס ושלום, כי בודאי בתחלה מתגבר הבעל־דבר מאד על האדם למנעו לגמרי מדרך החיים, חס ושלום, אך כשהאדם מתעורר קצת ורוצה לשוב לה' - להתפלל או ללמד וכיוצא, הוא מתפשט כנגדו ומונעו בכמה מניעות וחלישות ובלבולים בלי שעור, עד שכמה פעמים גם כשמתפלל ולומד - אין העבדה בשלמות כראוי, בפרט שכמה זמנים ועתים מבלבל אותו לגמרי מחמת טרדת הפרנסה וכיוצא, ולא די לו בזה, כי אם עוד אורב עליו כאלו אפס תקוה, חס ושלום, כאלו אי אפשר לו עוד להתקרב להשם־יתברך כראוי, מאחר שעוברים ימים ושנים ועדין הוא רחוק כמו שהוא רחוק.

ובאמת גם זה הוא תחבולות הבעל־דבר, וגם זהו בחינת מה שכתוב בהתורה הנ"ל, שהבעל־דבר מתלבש את עצמו במצות, שמכניס בלבו התרשלות וחלישות על־ידי המצות והיראה שלו, שהוא מתלבש בהם כאלו הוא רוצה בתקנתו ומוכיח אותו על־ידי שהוא רחוק כל־כך, ובאמת כונתו להרע, למנעו ולהחלישו גם ממעט עבודתו שרוצה לעסק בה.

על־כן כל מי שרוצה לכנס בעבודת ה' צריך לזהר מאד לאחז בשניהם, בבחינת "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך" וכו' (קהלת ז, יח), דהינו להיות זריז גדול מאד מאד בעבודתו יתברך, "ואת כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" - בזריזות גדול דבר יום ביומו, ולא לדחות מיום ליום חס ושלום וכנ"ל. ואף־על־פי־כן צריך להמתין הרבה הרבה, שאפלו כשרואה שאין עבודתו בשלמות, ואפלו אם לפעמים אינו יכול לעשות כלל, אף־על־פי־כן ימתין ויצפה לישועת ה', כמו שכתוב (תהלים סב, ו): "אך לאלקים דומי נפשי וכו' אך אל אלקים דמיה נפשי" וכו', וכתיב (איכה ג, כו): "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'".

וזה בחינת שמירת התורה, כמו שכתוב (דברים יב, כח): "שמר ושמעת", וכתיב (שם כ, ח): "לשמר מאד ולעשות" וכו', כי צריכין שמירה גדולה מאד מתחבולות הבעל־דבר בכל האפנים והבחינות, עד שיזכה לעשות ולקים את כל דברי התורה, ושמירה לשון המתנה, כמו שכתוב (בראשית לז, יא): "ואביו שמר את הדבר", הינו שאי אפשר לזכות לקים את כל דברי התורה בשלמות לדבק בו יתברך באמת כי אם על־ידי בחינת שמירה והמתנה, כי צריך להמתין הרבה עד שיזכה למה שיזכה. כי אפלו מי שזוכה לעבודת ה', כראוי ועוסק הרבה בתורה ותפלה ומעשים טובים - צריך גם־כן להמתין הרבה עד שיזכה לשלמות כראוי, כי עקר תכלית העבודה הוא להכיר אותו יתברך, כמו שאיתא בזהר הקדוש (בא מב:): 'בגין דישתמודעין ליה' (כדי שיכירו אותו יתברך), ולזה צריכין להמתין הרבה.

אך לא היה לנו כח להמתין כל־כך, כי כפי הנקדה טובה שבלב כל אחד מישראל - הוא בוער ומתלהב מאד להכלל בו יתברך ולדבקה בו, על־כן ברחמיו נתן לנו את התורה הקדושה, כי היא חיינו וארך ימינו, כי על־ידי התורה יש לנו במה להחיות עצמנו כל הימים אשר אנו ממתינים לישועתו - להכלל בו יתברך בשלמות, כי התורה היא אחדותו יתברך ועל־ידי התורה בעצמה אנו זוכין לבוא אל התכלית האמתי לדבקה בו יתברך. אך גם מי שאין עבודתו בשלמות ואפלו אם נדמה לו שעדין הוא רחוק לגמרי, ואפלו אם הוא באמת כך, אף־על־פי־כן צריך להמתין ולצפות לישועתו, ולהחיות את עצמו בתוך כך בכל שיוכל, פעם בתורה פעם בתפלה פעם בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, פעם בשיחה עם חברו או רבו פעם בעשית איזה מצוה וגמילות חסד, פעם ברצון וכסופין והשתוקקות שזה העקר, כמבאר בדבריו ז"ל (שיחות־הר"ן סימן נא), שעקר הוא הרצון וכו', ובתוך כך לומדין כאלו לומדין ומתפללין כאלו וכו', עין שם: