# יז

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1581/64/17/

וזהו בחינת שמירה בבעלים שפטור מהכל (חשן משפט סימן שמו) - שהוא פליאה גדולה על־פי פשוטו, מפני מה יהיה פטור השואל בשביל שהבעלים עשו לו טובה יתרה בתחלה והשאילו את עצמו גם־כן אליו? אך הכל על־פי הנ"ל, כי עקר השמירה בבחינת חיצוניות כנ"ל, ובעל החפץ נגד השומר הוא בבחינת פנימיות, כי בכל דבר ובכל דרגא יש בחינת פנימיות וחיצוניות, וכל בחינה הגבה מחברו - הוא בבחינת פנימיות נגד הנמוך ממנו. ועל־כן בעל החפץ הוא בבחינת פנימיות נגד השומר או השואל שחל עליהם השמירה שהוא בבחינת חיצוניות, ועל־כן שמירה בבעלים פטור. ודוקא כשהיה בעל החפץ עמו במלאכתו בשעת השאלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא צה:), כי מאחר שזה בעל החפץ כבר נעשה שומר לגבי חברו, נמצא שנעשה בבחינת חיצוניות נגד חברו וחברו הוא בבחינת פנימיות נגדו וכנ"ל. על־כן אחר־כך כשחברו זה חזר ושאל מזה השומר איזה חפץ - שוב אין חל עליו חיוב השמירה מאחר שהוא בבחינת פנימיות נגד בעל החפץ הזה, כי זה בעל החפץ כבר נעשה שומר אצלו וירד לבחינת חיצוניות והוא כנגדו בבחינת פנימיות, על־כן שוב אי אפשר שיחול עליו תורת השמירה, כי עקר כל דיני חיוב השמירה הוא רק מחמת שהשומר התחיב את עצמו לצאת לחוץ ולהעלות ולקשר החפץ מחוץ לפנים שזהו עקר בחינת השמירה. נמצא, שעקר חיוב השמירה הוא בבחינת חיצוניות, ומאחר ששאל בבעלים שהבעלים משעבדים אליו לשמירה והם בבחינת חיצוניות נגדו - שוב אין חל עליו חיוב השמירה, כי אי אפשר שיהיה הוא בבחינת חיצוניות נגדם מאחר שכבר נעשה נגדם בבחינת פנימיות, מאחר שהם עמו במלאכתו בשעת השאלה והם מחיבים לשמר לו חפציו, שזהו בחינת חיצוניות נגדו וכנ"ל, כי עקר חיוב השמירה הוא בבחינת חיצוניות כנ"ל, על־כן שמירה בבעלים פטור:

וזה בחינת מצות מזוזה שהיא שמירה להבית, כי המזוזה קובעין אצל הפתח, שדרך שם נכנסין מחוץ ולפנים, ושם צריכין שמירה גדולה מהחיצונים הנאחזין בחוץ, על־כן צריכין לקבע מזוזה שם אצל הפתח. כי המזוזה היא בחינת כלליות התורה, כי נכתבין בה שתי הפרשיות 'שמע' 'והיה אם שמוע', שהם קבלת על מלכות שמים ועל מצוות, שהם כלל כל התורה כלה, שעל־ידי־זה מכניעין מלכות הרשעה שהיא בחינת כסילות, שמשם אחיזת כל החיצונים ומזיקי עלמא, ומכניעין ומבטלין כלם ומגבירין מלכות דקדשה, וזוכין לקשר הבית עם כל אשר בו, אל עצם הפנימיות שהוא חכמת התורה הקדושה, שעל־ידי־זה עקר תקון בנין הבית, בבחינת "בחכמה יבנה בית" כנ"ל. כי התורה היא בבחינת בית, בחינת בית דבראשית, גם תבת 'בראשית' הוא 'ראש־בית' כמו שאיתא בתקוני־זהר (תקון ג, יח.), כי עקר בנין הבית צריך להיות בחכמה שהוא התורה שעל־ידה מעלין ומכניסין הכל מחוץ לפנים, ומקשרין כל דבר אל השכל והחכמה שיש בו שהוא פנימיותו וחיותו, כנ"ל.

נמצא, שהמזוזה היא בחינת התגברות מלכות דקדשה [וכן איתא בכתבים ש מזוזה בגימטריא אדנ"י, שהיא בחינת מלכות דקדשה, כידוע (טעמי המצוות, ואתחנן)], שמגבירין על מלכות הרשעה שהיא בחינת כסילות וכו' כנ"ל. וזה בחינת ומחינן לה באלוותא דחקיק עליה שמות וכו', כי המזוזה היא בצורת מקל, והיא כלה שמות הקדושים, ועל־ידי־זה מכניעין הכסילות וכו' שלא יתאחזו בהבית, רק הבית יהיה נשמר ונתקים על־ידי החכמה בבחינת "בחכמה יבנה בית" וכנ"ל: