# כא

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1581/64/21/

וזה בחינת פרה אדמה שנסמכה למחלקת קרח. ואיתא בפסיקתא (מדרש לקח־טוב, חקת): 'למה נסמכה פרשת פרה אחר מחלקת קרח וכו' - והוא לא ידע חק פרה אדמה תהיה כפרה גדולה על ישראל', כמובא בילקוט הראובני (פרשת חקת), עין שם. כי פרה אדמה מעשיה בחוץ (זבחים כ:). ועל־כן היא מטהרת מטמאת מת, כי המת מטמא בטמאה חמורה מאד, מחמת שנעשה פרוד בין הפנימיות והחיצוניות שזה עקר המיתה ואז נאחזים החיצונים מאד שהם סטרא דמסאבא. ועל־כן עקר הטהרה על־ידי פרה אדמה שמעשיה בחוץ דיקא, שהיא מטהרת כל מקומות החיצונים, ומגרשת אחיזתם משם עד שיש לה כח לטהר מטמאת מת.

ועל־כן באמת מצות פרה אדמה היא פליאה גדולה, כמו שכתוב (במדבר יט, ב): "זאת חקת התורה" - 'חקה חקקתי' וכו', ועליה נאמר (קהלת ז, כג): "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". כי באמת ענין זה לקשר החיצוניות אל הפנימיות, דהינו להסתכל בכל דבר על השכל האמת שיש בו ולהתקרב על־ידי כל הדברים להשם־יתברך, זה הענין הוא גבה ונעלם מאד מבני אדם, ואי אפשר לזכות לזה כי אם על־ידי התורה הקדושה אשר על־ידה מכניעין היצר־הרע ומגבירין היצר הטוב על היצר־הרע, שעל־ידי־זה מתגבר בחינת מלכות דקדשה שהיא בחינת הצמצום, שעל־ידי־זה דיקא יכולין להשיג השכל הנ"ל.

וכל אחד כפי מה שמשבר תאות לבו, כמו כן זוכה לזה השכל. ואפלו מי שמשבר התאות צריך לזהר שיהיה לו צמצום בשכלו שלא יהרס הגבול להסתכל במה שאין לו רשות, מכל שכן מי שמשקע עדין בתאות, שצריך בודאי לצמצם שכלו שלא יהרס לידע יותר מהראוי לו לפי מדרגתו. על־כן עקר החכמה והשכל האמת הוא האמונה שהיא כלל התורה, כמו שכתוב (תהלים קיט, פו): "כל מצותיך אמונה", הינו שצריכים להתנהג בכל דבר על־פי התורה הקדושה, וכשמסתכל באיזה דבר ידע ויאמין באמונה שלמה שבודאי יש בזה הדבר שכל גדול, ויכולין להכיר בזה הדבר גדלת הבורא יתברך ולהתקרב על־ידי־זה להשם־יתברך. ואם יזכה לידע ולהבין בזה איזה שכל הנוגע לעבודת השם־יתברך מה טוב, ואם לאו - יצמצם שכלו ויסמך על אמונה עד שיזכה שיזכך גופו כראוי, אז יזכה להבין כראוי לו. אבל על כל פנים אפלו כל זמן שאינו מבין היטב השכל שיש בכל דבר, הוא מאמין באמונה שבאמת יש בו חכמה ושכל גדול, כי "כלם בחכמה עשית", והכל בשביל להתקרב על־ידי־זה להשם־יתברך ולהכיר אותו יתברך על־ידי־זה כמו שכתוב (משלי טז, ד): "כל פעל ה' למענהו" וכו':

כי זה עקר הבחירה, מה שאין מבינים ורואים החכמה והשכל שהוא החיות אלקות שיש בכל דבר, כי אם היו הכל רואין זאת עין בעין - בודאי לא היה שום בחירה, כי בודאי היו הכל בוחרין בחכמה ושכל, שהוא עקר עצם הטוב והנעימות של כל דבר אשר אין למעלה ממנו, ומי פתי יסור להשליך נעימות מתוק כזה, ולהמשיך אחר עכירת וגשמיות עב? אך מחמת שהשם־יתברך בחכמתו העלים מהעולם החכמה שיש בכל דבר ואי אפשר להשיגו כי אם על־ידי עבודה ויגיעה רבה בתורה ומצוות, וגם אחר־כך אי אפשר להשיג בזה העולם עד התכלית האחרון, כי אם לעתיד לבוא שתמלא הארץ דעה וכו', וכמו שכתוב (קהלת ג, יא): גם את העלם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף, ופרש רש"י: העלם חסר כתיב - לשון העלם שהעלים מהבריות וכו'.

וזהו מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף - הינו שנשיג כל דבר מראשו ועד סופו שהוא פנימיותו, שהוא השכל שיש בו שהוא בחינת ראש, בחינת "וראשו מגיע השמימה", שנשיג אותו עד סופו שהוא חיצוניותו וגשמיותו, להשיג הכל איך מקשרים ומיחדים יחד. כי זה אי אפשר להשיג בזה העולם כי אם על־ידי יגיעה גדולה בתורה ומצוות, וגם אחר־כך אי אפשר להשיג בשלמות, עד לעתיד אחר התחיה בעת הקבול שכר, שאז נשיג ונדע כל מה שנעשה בזה העולם, וכל מה שכון השם־יתברך בבריאת העולם וכל אשר בו ובהנהגתו כל ימי עולם מראש ועד סוף.

ועל־כן מחמת שעתה אי אפשר להשיג ולהבין השכל שיש בכל דבר, על־כן יש כח הבחירה. וישראל קדושים מאמינים במשה רבנו ובתורתו ובכל הצדיקים שאחריו, והולכים בדרכיהם ומאמינים שבכל דבר יש בו פנימיות חיות אלקות, שהוא השכל שיש בכל דבר שהוא תכליתו, ומתנהגים בכל דבר על־פי התורה, ועל־ידי־זה מקשרים החיצוניות אל הפנימיות על־ידי האמונה שהיא עקר השכל, עד שנמצאים צדיקים שמשיגין בזה השגות גדולות, וגם הם מצמצמין שכלם שלא להרס הגבול יותר מדאי כנ"ל, כי עקר התקון על־ידי הצמצום, כי גם הרשעים והמחקרים רוצים להתבונן ולהסתכל על השכל שיש בכל דבר, אבל אין להם צמצום בשכלם ועושים מעשה זמרי ומבקשים חכמה ושכל כפינחס (סוטה כב:), שעושים מעשה בהמה ממש ומשקעים בכל התאות מאד, ורוצים לחקר חקירות בכל דבר ולהבין כל דבר לעמקו, ומחמת זה נבוכו מאד בכמה דעות זרות ואפיקורסות גדול. אבל לא באלה חלק יעקב, וכנ"ל.

ועל־כן ישראל שנקראים כלם צדיקים הם במיתתן קרויים חיים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יח:): 'צדיקים במיתתן קרויים חיים', כי כל עבודתנו ויגיעתנו הוא בשביל התכלית, שהוא לאחר המיתה כשנזכה לקום בתחית המתים, שאז יהיה עקר הקבול שכר, כמו שכתוב (דברים יז, א): "היום לעשותם", ולמחר וכו' (ערובין כב.), כי אז נשיג בשלמות כל מה שעבר בזה העולם וכו'. ואז נדע ונבין היטב השכל של כל דבר שזה יהיה הקבול שכר. ועל־כן ישראל חיים לעולם, כי הם מקשרים החיצוניות אל הפנימיות תמיד על־ידי התורה שהיא האמונה שזה עקר החיים, כי עקר החיים הוא התחברות החיצוניות עם הפנימיות, שהם בחינת הגוף ונפש וכנ"ל:

כי אנו מאמינים שאפלו לאחר מיתה - שאז הפנימיות נפרד מהחיצוניות, דהינו הנפש מהגוף שזה עקר המיתה, אין הפרוד - פרוד גמור לעולם, חס ושלום, רק הוא לפי שעה עד זמן התחיה, וגם בעת המיתה קדם התחיה נשאר בהגוף קיסטא דחיותא (מדה קטנה של חיות), כמו שאיתא בזהר הקדוש (נח פג.). אדרבא, עקר חבור הפנימיות עם החיצוניות, דהינו הנפש עם הגוף הוא דיקא על־ידי המיתה ועל־כן "טוב מאד" - זה המות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית־רבה ט, ה), כי המיתה לישראל הכשרים הוא רק כמו שנה, שעל־ידי־זה נתחדש הנפש ונתחזק יותר, בבחינת "חדשים לבקרים" וכו' (איכה ג, כג), כמו כן היא המיתה, שמחמת חטא אדם הראשון - אי אפשר להשיג התכלית בשלמות בזה הגוף כי אם על־ידי המיתה, שאז "ישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב" וכו' (קהלת יב, ז), ואז יזדכך הגוף בעפר והנשמה תתחדש למעלה, עד שאחר התחיה יקום בגוף ונפש זך שיהיו מחברים לעולם ואז יקבלו שכרם בשלמות. ואז יהיה עקר החיים שהם חיים נצחיים, ואז נשיג חבור החיצוניות עם הפנימיות בשלמות שזה עקר החיים של כל דבר.

אבל מחמת שבשעת המיתה מתרחקת הנשמה מהגוף, ואין נשאר חיות בהגוף כי אם בתכלית המעוט בהעלם גדול מאד, על־כן נאחז בהמת סטרא דמסאבא מאד, כי כל מה שהפנימיות קרוב ומקשר יותר להחיצוניות - כמו כן נתגרשין מהחיצוניות כל סטרא דמסאבא, כי בהפנימיות אין להם אחיזה, על־כן המת שנתרחק ממנו מאד הפנימיות, על־כן מטמא בטמאה חמורה מאד.

אבל אף־על־פי־כן אנו מאמינים, שגם בהמת יש בו חבור בהעלם גדול עם הפנימיות כי נשאר בו קיסטא דחיותא, אשר דיקא על־ידי־זה יזכה לחיים אמתיים אחר־כך לאחר התחיה וכנ"ל. ועל זה מרמזת מצות פרה אדמה, שהיא חקה גדולה ואי אפשר להשיגה, אבל על כל פנים על־ידי המצוה הזאת של פרה אדמה אנו רואין - שאפשר להטהר אפלו מטמאת מת, כי אפר פרה מטהרת מזה, כי הפרה מעשיה בחוץ ויש לה כח לירד לתוך עמק מקומות אחיזת החיצונים ולגרש אחיזתם משם, עד שמקשרת גם תכלית החיצוניות אל הפנימיות ועל־ידי־זה מטהרת מטמאת מת שנמשך רק מהתרחקות הפנימיות מהחיצוניות וכנ"ל: