# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1581/64/4/

ועל־כן מביאין עמר שעורים שהוא מאכל בהמה שהוא העדר הדעת. כי עקר יניקת הכסילות הוא מבחינת מעוט הלבנה, שהוא פגם המלכות, כי המלכות בחינת לבנה, בחינת נו"ן הנ"ל, הוא כלל כל הצמצומים והמדות של השכל, שאי אפשר לקבל את השכל כי אם על־ידי־זה, כנ"ל.

נמצא, שעקר תקון השכל על־ידי בחינת המלכות, שהוא בחינת כלל כל הצמצומים והמדות כנ"ל. אבל מחמת שהוא בחינת צמצום ומדה, וכל צמצום הוא בחינת דין, על־כן לפעמים נשתלשל משם יניקת הכסילות שהוא העדר הדעת לגמרי. על־כן מתחלה צריכין להמתיק ולתקן בחינת המלכות על־ידי הנפת העמר שעורים שהוא קרבן ממאכל בהמה שהוא בחינת העדר הדעת, בחינת צמצום המחין, שעל־ידי־זה עקר קבלת המחין, כנ"ל.

כי בקדשה זאת הבחינה יקרה מאד, הינו בחינת בהמה, הינו לעשות עצמו כבהמה, כאלו אין בו שום דעת כלל, כמו שאמר דוד (תהלים עג, כב): "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך", וכמו שכתב אדמו"ר ז"ל (שיחות הר"ן טו) על פסוק (שמות לו, א): "כל אשר נתן ה' חכמה בהמה", שהיא חכמה גדולה לעשות עצמו כבהמה. כי על־ידי־זה עקר קבלת הדעת והשכל האמת, כי זהו בחינת צמצום המח הנ"ל, בחינת מלכות בחינת נו"ן הנ"ל, שהוא בחינת מדה וצמצום, הינו שאי אפשר לקבל שום דעת ושכל אמתי כי אם כשמשים עצמו כבהמה, כאלו אינו יודע כלל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה כא:): 'אין התורה מתקימת אלא במי שמשים עצמו כאינו יודע', ואז על־ידי־זה דיקא זוכה לקבל את השכל והמח בהדרגה ובמדה. וגם כשמקבל איזה שכל ודעת צריך לידע בכל פעם שעדין אינו יודע כלל, כמו שכתב אדמו"ר ז"ל כמה פעמים (סימן סג ועוד), ועל־ידי־זה זוכה לקבל מח ודעת חדש בכל פעם. וזהו בחינת צמצום ומדה דקדשה, בחינת מלכות בחינת נו"ן הנ"ל, שעל־ידי־זה עקר קבלת המחין, כנ"ל.

אבל את זה לעמת זה עשה אלקים (קהלת ז, יד), ובכל דבר יש טוב ורע, ועל־כן לפעמים מתגברת הסטרא־אחרא ויונקת מבחינת צמצום הנ"ל, כי עקר יניקתם מבחינת העדר הדעת, מבחינת צמצומים שהם בחינת דינים, כידוע (עץ־חיים, שער כב, פרק ב). וכשהם יונקים משם שזהו בחינת מעוט הלבנה, אזי הם מהפכים הדבר מהפך אל הפך, כמו שכתוב (משלי ב, יג־טו): "המהפכים ארחות ישר ונלוזים במעגלתם". כי באמת צריכין להשתמש בכל דבר ובכל מדה במקומו ובשעתו בקדשה ובטהרה כראוי, הינו כי באמת צריך האדם לזהר מאד שלא יעשה מעשה בהמה, חס ושלום, כי גדר האדם שיהיה רחוק ממעשה בהמיות שהם כל התאות רעות שהם כסילות ושטות ושגעון בחינת בהמה ממש. ובשביל זה השם־יתברך חונן לאדם דעת כדי שיתרחק ממעשה בהמה, כי הדעת, שהוא גדר האדם, הוא ההפך מכל התאות שהם בחינת בהמיות כסילות ושטות. וכשזוכה לגרש התאות הבהמיות אזי נתחזק ונתרומם שכלו, כפי הכנעת התאות הבהמיות - כן נתרומם שכלו כי כשזה נופל זה קם.

ואזי כשמגיע אל השכל, אז צריך לידע האמת - שעדין הוא רחוק מחכמה, בבחינת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג), שעקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה, כמו שכתב אדמו"ר ז"ל (סימן פג תנינא), ואז צריך דיקא לעשות עצמו כבהמה, כמו דוד המלך, עליו השלום, שבודאי היה חכם גדול אמתי, ואמר (תהלים עג, כב): "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך". וזה בחינת בהמה בקדשה, בחינת (שם לו, ז): "אדם ובהמה תושיע ה'", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חלין ה:): 'בני אדם שערומין בדעת כאדם הראשון ומשימין עצמם כבהמה'.

נמצא, שהאדם צריך לבלי לעשות מעשה בהמה, חס ושלום, ואז שכלו בשלמות, ואז דיקא צריך לידע שהוא רחוק מהדעת, ויהיה בעיניו כבהמה שאין בה דעת, כנ"ל. וזה בחינת מלכות דקדשה שהיא בחינת מדה וצמצום הדעת, שזהו בחינת בהמה בקדשה שמצמצם דעתו כאלו אינו יודע כלל, שעל־ידי־זה עקר קבלת הדעת והשכל כנ"ל, אבל בענין התאות אינו עושה שום מעשה בהמה כלל חס ושלום וכנ"ל.

אבל הסטרא־אחרא והקלפות מסיתין את האדם מהפך אל הפך, חס ושלום, כמו שנמצאין כמה בני אדם שמשקעים בכל התאות, כאשר הם יודעים בעצמם, והם עושים מעשה בהמה ממש, והם רוצים עוד לידע חכמות, והם חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים, ורוצים להטיל מום בקדשים חס ושלום, למצא קשיות וחסרונות בגדולי הצדיקים והכשרים האמתיים, כאלו הכל צריכים ללמד שכל מהם, בפרט הרשעים הגדולים שהם כת המחקרים העוסקים בספרי חיצונים ובלשונותיהם - אשר רשעותם מפרסם לעין כל, והם משקעים בכל התאות רעות וחשודים על כל עברות שבתורה כמפרסם, והם גרועים מבהמות ברבוי זהמת תאותיהם הרעות, ומעזים פניהם ככלבים ואומרים שהם חכמים ונבונים, וקורין את הכשרים והיראים האמתיים בשם כסילים ושוטים ופתאים, ומהפכים הקערה על־פיה. והם מפרשים כל ספר משלי וכו' שמגנה את הכסילים, הם מפרשים על הכשרים והיראים ההולכים על־פי התורה באמת, אוי להם! אוי לנפשם! ועליהם נאמר (ישעיה ה, כא): "הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבנים", וכתיב (ירמיה ח, ט): "הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם".

הכלל, שאלו הרשעים הם מהפכים ארחות ישר מהפך אל הפך, כי הם עושים מעשה בהמה ממש, והם חכמים בעיניהם, ורוצים לחקר ולידע כל הדברים איך הקדוש־ברוך־הוא מנהיג עולמו, ומקשים קשיות וחקירות על ה' ועל צדיקיו ויראיו האמתיים. וכל זה נמשך מפגם המדה והצמצום הנ"ל, שהוא בחינת מלכות, שכפי מה שפוגמין בבחינת מלכות שהיא בחינת לבנה וכו' כנ"ל, כמו כן מתגבר החשך והקלפה שמהפך האמת מהפך אל הפך, כנ"ל.

עד שנמשך פגם וטעות זה גם בין הכשרים קצת, שאומרים חכמות של הבל והם עדין לא יצאו ממעשה בהמה, ואף־על־פי־כן הם חכמים בעיניהם ואומרים דעות וחכמות שקר בדרכי ה'. וזהו בחינת מה שכתב אדמו"ר ז"ל בסוף התורה הנ"ל על מאמר רבה בר בר חנה: 'ומתחזי כי צוציתא דנורא חורא ברישא' וכו', שהבעל־דבר מתלבש עצמו במצות וכו' אבל באמת מלאך מזיק הוא.

וזהו בחינת כל החכמות של הבל המצויים עכשו שכלם הם תחבולות היצר־הרע והקלפה - שמעקם לבבם ומתלבש עצמו במצות, כגון שמצוה לעבר זמן קריאת־שמע ותפלה כדי להתפלל בגוף נקי, ומבלים רב ימיהם על נקיות, ועוברים זמן קריאת־שמע ותפלה בכל יום, ולסוף אינם מתפללים בגוף נקי כלל, מכל שכן שאינם מתפללים במחשבות נקיות וזכות כלל, עד שעל־פי הרב אינם יודעים מה הם מדברים. וכבר צוחו על זה כמה גדולי הצדיקים, בפרט אדמו"ר ז"ל שאמר בפרוש (שיחות הר"ן סימן ל) שהוא טעות ושטות גדול ופתוי היצר־הרע לבלות זמן היקר על חמרות של שטות כאלה, ולא כן כונת השלחן ערוך והפוסקים כלל, כמובן למעין היטב בדבריהם, שאדרבא, ברב המקומות הם מקלים בזה מאד מאד. ואם באיזה מקומות נמצא שיכולין לטעות באיזה חמרא - בזה צריכין לילך אחר רב הפוסקים שרבם ככלם מקלים בזה מאד, כמבאר במגן אברהם, בסימן צ"ב בתחלתו, וכאשר ראינו מכל גדולי הקדמונים שלא נהגו בחמרא של שטות והבל הזה, ואין להאריך בזה כאן, כי אין כאן מקומו (עין חיי מוהר"ן סימן תצח), וכן בכמה דברים שהבעל־דבר מתלבש את עצמו במצות, שכל זה נמשך מחכמות של הבל שנמשך מבחינה הנ"ל שמהפכין האמת שעושין מעשה בהמה, ורוצים לידע חכמות והמצאות.

ובאמת הא בהא תלוי, כי כל יניקת הסטרא־אחרא הוא מפגם המלכות מבחינת מעוט הלבנה, כידוע (שער ההקדמות צ.), הינו מבחינת פגם הצמצום הנ"ל, הינו כי על־ידי כל התאות והעברות, חס ושלום, פוגמין במלכות בבחינת צמצום הנ"ל, וכשנפגם ונתקלקל הצמצום, על־ידי־זה אינו יכול לצמצם את מחו לקבל הדעת האמתי בהדרגה ובמדה, ואזי יוצא דעתו מהגבול, ועל־ידי־זה הוא נתעה ונבוך בחכמות של שטות והבל, מחמת שאין לו צמצום לקבל המח והשכל האמתי, שאי אפשר לקבלו כי אם על־ידי תקון הצמצום שהוא בחינת מלכות, שעל־ידי־זה מקבלין השכל בהדרגה ובמדה, שזהו עקר תקון השכל וכנ"ל.

על־כן כשיוצאין ממצרים - צריכין להביא עמר שעורים שהוא מאכל בהמה שהוא בחינת כלל כל הצמצומים, כמובא בכונות (פרי־עץ־חיים, ספירת העמר, פרק ד), כדי להמתיק ולתקן בחינת הצמצום והמדה והגבול של הדעת בשרשו, כדי לזכות לבחינת בהמה בקדשה, דהינו שלא לעשות מעשה בהמה, ואף־על־פי־כן ידע שהוא רחוק מהשכל ויהיה בעיניו כבהמה כנ"ל, שזהו בחינת (ויקרא כג, יא): "והניף את העמר לפני ה'" וכו' - שצריכין להניף בחינת העמר, בחינת כלל המדות והצמצומים, בחינת בהמה דקדשה, להניף הכל לה' - להתנהג בזה כרצונו יתברך, לא להפך חס ושלום, וכנ"ל. ובזה שמניפין העמר מבטלין הכסילות והרוח שטות שלא יהיה לו שום יניקה מבחינת הצמצום, מבחינת מלכות מבחינת בהמה, כי מניפין אותו לה' - שלא להשתמש עם בחינת הצמצום בחינת בהמה כי אם בשביל השם־יתברך וכנ"ל.

וזהו עקר הכנה והתחלה לקבלת התורה שהוא הדעת, כי אי אפשר לקבל את הדעת כי אם על־ידי תקון המדה והצמצום שנתתקן על־ידי הנפת העמר שעורים וכנ"ל. ואז מתחילין למנות נו"ן יום - שהוא בחינת נו"ן הנ"ל שהוא בחינת הצמצום, בחינת מלכות, בחינת "לפני שמש ינון שמו" כנ"ל, ועל־ידי־זה אנו יוצאין מטמאה לטהרה: