# ל

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1581/65/30/

אבל מחמת מרירות דחקות הפרנסה של זה העני והאביון שבא מפגם אמונת חכמים, שעל־ידי־זה אין יכול שכלו לינק משכל הכולל הנ"ל, ועל־ידי־זה נסתם שכלו, עד שנפל מהבטחון כל־כך, עד שבא למדה זאת - להשכיר עצמו ליומו בשביל פרנסתו, שזהו בחינת עבדות ממש, וכל זה נמשך מהצמצומים והדינים, שעקר התגברותם על־ידי השנויים שבאדם ומקום וזמן, עד שנדמה לו כאלו ביום זה אי אפשר שימשך לו פרנסה במקום שהוא שם, כי אם על־ידי שישכיר את עצמו ביום זה. ובאמת לאמתו הוא שטות גדול, כי כל יגיעת וטרחת הפרנסה של כל אחד הוא מחמת שטות וחסרון הדעת כנ"ל, בחינת (במדבר יא, ח): "שטו העם ולקטו" - 'בשטותא', כמו שאיתא בזהר הקדוש (בשלח סג.), ומובא בדברינו במקום אחר (סימן נו), מכל שכן להשכיר עצמו לעבד. וכל זה מחמת שנדמה לו שכפי מה שעובר עליו - אין לו תקוה לפרנסת יומו כי אם על־ידי שישכיר עצמו, ואינו משים אל לבו לא דעת ולא תבונה, הלא עוד היום גדול ומי יודע איזה שפע יכול לירד אליו בזה היום, כי 'מאן דברא יומא ברא מזונא' וכנ"ל, אך דעתו נקטן עד שהכרח להשכיר עצמו, וזה נמשך רק מרבוי השנויים שמשם אחיזת הצמצומים והדינים, כנ"ל.

ועל־כן הזהירה התורה לתת לו שכירתו ביומו - "ולא תבוא עליו השמש" (דברים כד, טו), כי השם־יתברך מרחם על הכל, ועל־כן הזהירה התורה לבלי לעכב שפע שכירותו עד שיעבר היום, כדי שלא יסתם הצנור של זה היום קדם שיבא יום שלאחריו. שאז יהיה קשה מאד לפתח צנור השפע שלו, כי כל חסרון דעתו שבא לידי מדה זאת להשכיר עצמו, בא מחמת זה, מחמת שבימים שעברו היה לו דחקות הפרנסה מאד, ונקטן דעתו כל־כך עד שנפל מהבטחון עד שהכרח להשכיר עצמו, על־כן צריכין להזהר לתן לו על כל פנים שכירותו ביומו כי הוא חיותו, כמו שכתוב "כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו" (דברים כד, טו) - כדי להמשיך חיות לשרש נפשו ביומו דיקא שלא יהיה נסתם הצנור של זה היום, שאז בקל יכול לפתח לו צנורי השפע בימים הבאים.

אבל כשלא יתן לו שכירותו ביומו, והוא כבר נפל לעבדות, וגם שכירותו לא נתן לו ביומו טרם ישתנה הזמן של היום, אזי יהיה, חס ושלום, נסתם צנור השפע של זה היום, שאז יהיה קשה מאד לפתח עוד צנורי השפע שלו, בבחינת (בבא קמא פ:): 'דלת הננעלת לא במהרה היא נפתחת'. ועל־כן 'בתר עניא אזלא עניותא' (שם צב.), כי כל מה שהעניות מתגבר עליו - נקטן דעתו ביותר ונקטן בטחונו ביותר ונסתמין ביותר כלי השפע שלו כנ"ל, ובפרט זה שכבר נקטן דעתו כל־כך עד שנפל לעבדות. על־כן הזהירו לבלי לעכב שכירותו עד שיבא השמש ויהיה שנוי עת, שאז צריכין לזהר ביותר שלא לתן יניקה להצמצומים והדינים היונקים מחסרון הדעת. על־כן צריכין לתת לו שכרו ביומו, כדי להשלים נפשו וחיותו שהוא דעתו, ואז יכול לזכות לצאת מעבדות ולפתח צנורי השפע שלו, על־ידי שנשלם נפשו ודעתו ביומו דיקא, וכנ"ל: