# מב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1581/65/42/

וזה בחינת (סכה מא.): בראשונה היה הלולב נטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד, משחרב בית־המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהיה הלולב נטל במדינה שבעה זכר למקדש. והדבר תמוה לכאורה, כי הלא עקר קיום המצות בשלמות הוא בארץ־ישראל ובבית המקדש, כמבאר בכמה מקומות ובכל ספר 'דברים', שבכל פעם שמזהיר אותם על קיום התורה הוא מזכיר את ארץ־ישראל וכו', ומה ראה רבי יוחנן בן זכאי להוסיף במצות נטילת לולב אחר החרבן שיהיה נטל גם במדינה שבעה, ואם רצה לעשות זכר למקדש היה די שיתקן שיהיה נטל בירושלים שבעה גם אחר החרבן זכר למקדש, ומדוע תקן להוסיף אחר החרבן שיהיה נטל בכל מקום שבעה?

אך באמת על־פי מה שכתבנו, שעקר מצות נטילת לולב ומיניו הוא "להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו" (תהלים קמה, יב) - שזהו בחינת הדור האתרוג, דהינו להמשיך ולהאיר הארת שלמות התורה בעולם וכנ"ל, וזה הדבר עקרו נתתקן רק בבית־המקדש במקום האבן־שתיה, שהוא בית קדשי קדשים, ששם עומד הארון עם לוחות האבן וכו' וכנ"ל, ומשם מודיעין אלקותו יתברך על־ידי שלמות ספרי התורה שנכללין שם, שעל־ידי־זה מודיעין ומפרסמין אלקותו יתברך לכל באי עולם, כמו שכתוב (שם מח, ב): "גדול ה' ומהלל מאד בעיר אלקינו הר קדשו" וכו'.

ועל־כן בראשונה היה הלולב נטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד - כי עקר התקון הנעשה על־ידי נטילת לולב נעשה ביום ראשון של סכות, שאז מאיר החסד העליון הכולל כל החסדים, כמובא (פרי־עץ־חיים, לולב, פרק ג), בחינת (שם מב): "יומם יצוה ה' חסדו" וכו', ועל־כן די נטילת לולב במדינה יום אחד, שבאותו היום - מאירין ומודיעין על־ידי נטילת לולב ומיניו כי 'ה' הוא האלקים' על־ידי תקונים הנ"ל שנעשו בראש־השנה ויום כפור וכו' כנ"ל, והוא מספיק לכל השנה.

אך במקדש היה נטל שבעה כי מבית־המקדש היו צריכים להודיע לכל באי עולם לכל הרחוקים מאד מאד, כי עקר ההודעה לכל באי עולם הוא מהבית־המקדש, מבית קדשי קדשים וכנ"ל, וכמו שכתוב (דברים לג, יט): "עמים הר יקראו" וכו', ועל־כן היו צריכין נטילת לולב במקדש שבעה, כדי להמשיך ולהאיר הדעת הקדוש בכל בחינת שבעה, בכל שבעה אקלומים, ובכל שבעה ארצות, ובכל מה שנברא בשבעת ימי בראשית. והכל נמשך משלמות ספרי התורה שנשלם באלו הימים, שהם שבעה ספרים עם פרשת "ויהי בנסע הארן", בחינת (משלי ט): "חצבה עמדיה שבעה", שעל־ידי־זה מודיעין ומפרסמין אלקותו יתברך למעלה ולמטה, בכל שבעה רקיעים למעלה, ובכל שבע ארצות למטה, ובכל שבעה מדורי גיהנם ובכל מיני נפילות שבעולם חס ושלום הכלולים בשבע, בחינת (שם כד, טז): "כי שבע יפול צדיק וקם", להחיות הכל בשבעה משיבי טעם הנמשכין מהספרים הקדושים כנ"ל, שהם שלמות התורה שכלולים בשבעה ספרים של התורה, כנ"ל. ומחמת שכל עקר הידיעה הזאת לרחוקים הוא רק מהבית־המקדש על־כן היה הלולב נטל במקדש שבעה, כי לזה צריכין שבעה ימים - להודיע לרחוקים מאד, לכל בחינת שבעה הנ"ל.

וזה בחינת שבעים פרי החג שהם כנגד השבעים אמות (סכה נה:), כדי להודיע גם להם אלקותו וממשלתו יתברך. וכל זה היה ממקום הבית־המקדש, ששם היו מקריבין השבעים פרים אלו. ועל־כן צריכין שבעה ימים - כדי למעט ולצמצם השכל בכל יום יותר, כדי שיוכלו לקבל הרחוקים ביותר, שזהו בחינת שמתמעטין והולכין כפרי החג, כי ביום הראשון מקריבין שלשה עשר פרים כנגד שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, שמשם נתחברין כל הספרים הקדושים של התורה, ואז עקר ההודעה לכל באי עולם, אבל ביום שני ממעטין ומקריבין רק שנים־עשר, כדי להודיע להרחוקים ביותר, שאי אפשר להודיע להם כי אם על־ידי מעוט וצמצום הדעת יותר. וכן ביום שלישי צריכין להודיע להרחוקים עוד יותר ויותר - על־כן ממעטין הקרבנות עוד יותר, וכן בכל יום ויום אחר־כך, כי כל מה שמודיעין להרחוקים ביותר - צריכין להקטין ולמעט הדעת יותר ויותר, כדי שיוכלו הרחוקים ביותר לקבלו.

ועל־כן היה הלולב נטל במקדש שבעה, כי להודיע הדעת הקדוש לכל הרחוקים ביותר בכל שבעה ארצות ושבעה אקלימים צריכין שבעה ימים וכנ"ל. ומשחרב בית־המקדש ונטל כבוד מבית חיינו ונחרב בית קדשי קדשים ונגנז הארון משם, ונחשך הדעת עד שנדמה שחס ושלום אפס תקוה, ואי אפשר להאיר עוד הדעת האמתי בעולם מאחר שבית־המקדש חרב בעוונינו, שמשם עקר המשכת הדעת וכנ"ל, אבל בעבדותנו לא עזבנו אלקינו, ושולח לנו צדיקים אמתיים בכל דור ודור שעושים תקונים נפלאים בכל דור להמשיך הארת הדעת הקדוש גם בתקף הגלות והחרבן.

ועל־כן גם בעת החרבן שלח לנו את התנא הקדוש רבן יוחנן בן זכאי שהוא מהמקבלים את התורה, שכל התורה שנתן לנו משה רבנו נמשכה אז בדורו על ידו, כמו שחשב שם במשנה אבות (א, א) את המקבלים עד רבי יוחנן בן זכאי שקבל מהלל ושמאי, ועל־כן ראה רבי יוחנן בן זכאי את תקף החרבן והחשך, שאי אפשר להאיר הדעת על־ידי עבודת בית־המקדש, כי נחרב בעונותינו, על־כן ראה ושם על לב לתקן הדבר, ועל־כן התקין שיהא נטל במדינה שבעה וכו'.

כי רבי יוחנן בן זכאי בעצם השגתו וידיעתו, שידע שגם עתה רחמי השם־יתברך אינם כלים לעולם, וגם עתה הוא יתברך עמנו, כמו שכתוב (ויקרא כו, מד): "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים" וכו'. והבין שהגלות אף־על־פי שהוא צרה גדולה, אף־על־פי־כן הכל לטובה, כדי שעל־ידי הגלות והטלטול נשים לב לתקן פגם האמונה שעקרה אמונת חכמים וכנ"ל, שאז נתהפך הגלות והטלטול לטובה כנ"ל, שנתרבין ספרים קדושים על־ידי־זה - שהם שלמות התורה, שעל־ידי־זה מודיעין אלקותו יתברך לכל באי עולם וכמו שכתוב (יחזקאל יא, טז): "כי הרחקתים בגוים וכי הפיצותים בארצות ואהי להם למקדש מעט", כי קדשת הבית־המקדש בחינת קדשי קדשים, בחינת שכל הכולל, נמשך דיקא על־ידי הטלטולים בחינת "כי הרחקתים בגוים" וכו', כנ"ל.

ועל־כן התקין רבי יוחנן בן זכאי שאחר החרבן והגלות יהיה הלולב נטל במדינה שבעה זכר למקדש, כי עכשו צריכין להמשיך הארת הדעת הקדוש לרחוקים מאד בכל מדינה ומדינה, וזה נעשה על־ידי הגלות והטלטול דיקא, שנתהפך לטובה על־ידי כח הצדיקי אמת, בחינת רבי יוחנן בן זכאי שהוא בחינת משה, שהוא היה אז הצדיק האמת שתקן תקונים נפלאים שיתרבו ספרים קדושים להשלים את התורה, עד שנוכל בכל מדינה ומדינה להודיע לחברו וחברו לחברו את הדעת הקדושה, עד שיאיר הדעת האמתי בכל העולם, שזה בחינת נטל במדינה כל שבעה - שהתקין בחכמתו כי עתה שחרב בית־המקדש חל הדבר על כל מדינה ומדינה ועל כל אחד ואחד, שבכל מקום שהוא גולה ומטלטל לשם שימשיך הארת הדעת להרחוקים מאד מאד.

והכל בכח הצדיק האמת שבדור, שהוא בחינת רבי יוחנן בן זכאי, שעשה אז תקונים נפלאים בתורתו שהרביץ בישראל אז, עד ש התקין שיהיה לולב נטל במדינה כל שבעה, כי צריכין בכל מדינה להמשיך ולהאיר הדעת לרחוקים על־ידי רבוי הספרים הקדושים, שזהו בחינת נטילת לולב כנ"ל, כי הגלות והטלטול נתהפך לטובה כנ"ל, בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים פז:): 'לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים', וכמו שכתוב (זכריה ט, ז): "ונשאר גם הוא לאלקינו", וכמובא לעיל מזה והבן היטב: