# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1581/65/7/

וכל זה זוכין על־ידי תשובה על פגם אמונת חכמים שעל־ידי־זה נדון במותרות עד שהעשנים סרוחין עולין אל המח ומעקמין ומסבבין את מחו וכו', שמשם כל הקלקולים, שזה עקר בחינת גלולי מצרים שאנו עוסקין לטהר עצמנו מהם בכל ימי הספירה, כי כל גלות מצרים היה על־ידי חטא אדם הראשון כידוע - שפגם באמונה, כמובא (פרי־עץ־חיים, פסח, פרק א). ועקר הפגם היה בבחינת אמונת חכמים, כי אף־על־פי שהוא נברא יחידי ולא היו אז עדין חכמים בעולם כי אם הוא לבדו, אף־על־פי־כן היה צריך ביותר לאמונת חכמים, דהינו להאמין בעצמו, וכמבאר בהתורה הנ"ל, שכשאין מאמינים בעצמו - הוא בחינת פגם אמונת חכמים, וכן מבאר (בסימן פו בלקוטי תנינא) על פסוק (שמות ו, ט): "מקצר רוח ומעבדה קשה", כי אם היה האדם מאמין בעצמו שנשמתו גבה מאד מאד, כי אפלו הנשמה של הפחות שבישראל גבה מאד, ובו תלויין כל העולמות עליונים ותחתונים - בודאי לא היה עובר שום עברה ולא היה פוגם שום פגם, בפרט אדם הראשון שהיה יחידי, שאצלו היה כל אמונת חכמים רק בבחינה זאת.

כי אנחנו צריכים אמונת חכמים בכל הבחינות המבארים שם, להאמין בצדיקים אמתיים ולהאמין בחברו, ולדבר עמו ביראת שמים, בבחינת (מלאכי ג, טז): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר" וכו'. כי בכל אחד מישראל יש נקדה טובה שהוא בחינת צדיק.

וביותר צריך להתחזק ולהתגבר להאמין בעצמו, להאמין שגם מעט עבודתו ועסקו בתורה יקר מאד אצל השם־יתברך, בפרט מה שזכה להתקרב לצדיקים וכשרים אמתיים להאמין בהם - שזה יקר מאד מאד אצל השם־יתברך, כי אפלו אם יאמין בהשם־יתברך ובצדיקים ובחבריו הכשרים שכלם צדיקים, אבל אינו מאמין בעצמו, דהינו שאינו מאמין שאמונתו שמאמין בחכמים אמתיים וכו' יקר מאד מאד, גם זה פגם אמונת חכמים, ובאפן אחד פגם הזה גרוע מהכל, כאשר מצוי נגע המספחת הזאת בכמה בני אדם, שהם כשרים קצת ומתחילים להתקרב לאנשי אמת לחכמים וכשרים אמתיים, אבל אומרים על חבריהם - "הם בודאי כשרים וצדיקים, אבל מה מועיל לי כי אני יודע חסרוני בנפשי שאני מלא חטאים ועונות ופגמים", ועל־ידי־זה נופל חס ושלום, ומתרחק לגמרי, חס ושלום, ונופל מאמונת חכמים לגמרי, עד שהרבה נעשו מתנגדים וחולקים על־ידי־זה. נמצא שכל פגמו באמונת חכמים, על־ידי שלא האמין בעצמו.

כי מי שרוצה לחוס על חייו - צריך לבקש מהשם־יתברך עד שיתחזק באמונת חכמים כל־כך עד שיאמין גם בעצמו, דהינו שיאמין בגדל כח צדקתם של הצדיקים אמתיים עד שבודאי יתקנו גם אותו ויעלו אותו מעלה מעלה, אם יאחז עצמו להיות דבוק בהם כל ימי חייו, כי אמונתו בעצמה שמאמין בהצדיקים ומתקרב אליהם יקר מאד מאד, כי אמונה הוא רק בדבר שאין מבינים בשכל, כמו שמבאר במקום אחר (סימן סב). ועל־כן צריך להאמין בעצמו באמונה אף־על־פי שלפי שכלו וידיעתו בעצמו הוא רחוק מאד מהשם־יתברך, אף־על־פי־כן צריך להאמין באמונה שגם מעט הנקדות הטובות שבו יקרים מאד אצל השם־יתברך, וכאשר הבנתי כל זה משיחתו הקדושה ז"ל.

ובפרט אדם הראשון שהיה יחידי בעולם, שכל אמונת חכמים שלו היה תלוי בזה כנ"ל, ובפרט כי כל הפגם של אדם הראשון היה על־ידי חוה אשתו, שמתחלה בא הנחש עליה בערמה, כי היא היתה צריכה להאמין באדם הראשון שדבריו אמת שהשם־יתברך צוה שלא לאכל מעץ הדעת, והנחש הכניס בה (זוהמא) עד שכפרה בו ולא האמינה בדבריו ופגמה באמונת חכמים על־ידי־זה, ונסתה לדברי הנחש ואחר־כך גרמה עד שהכניסה כפירות גם בלב אדם הראשון בעצמו - שנפל בדעתו ולא האמין בעצמו בעצם כחו ומעלתו שהיתה גבה ונשגבה מאד, עד שאכל מעץ הדעת טוב ורע, שמאז נמשך זהמת הנחש, שמשם כל הפגמים של הדורות הקודמים דור המבול ודור הפלגה שמשם נמשך גלות מצרים, כידוע. וכל פגמי הדורות היה על־ידי פגם אמונת חכמים כמו שכתוב (איוב כד, יח): "לא יפנה דרך כרמים" וכו' וכמבאר במקום אחר (הלכות פסח, הלכה ו, אות א):