# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1633/61/4/

וזה שפרש רש"י (דברים כד, טו): "ואליו הוא נשא את נפשו", מה ראה זה לתלות באילן וכו'? הינו שמסר נפשו בשביל השכירות. ולכאורה קשה, וכי כל הפועלים מוסרים נפשם, כי רב מלאכות אין בהם מסירת נפש, ואף־על־פי־כן עוברים על "לא תלין"! אך באמת, אפלו בכל המלאכות שאין בהם מסירת נפש וסכנה בגשמיות, עם־כל־זה הוא בבחינת סכנה ומסירת נפש ממש, כי זה הפועל העובד מלאכה - הוא צריך לירד לעמק העשיה לברר משם הניצוצות, כי אלו הניצוצות שמתבררין על־ידי עשית מלאכה, הם נסתרים ונעלמים מאד בעמקי העשיה, ועל־כן צריך יגיעה גדולה ואמנות ופעלה בידים לעשות מלאכת חרש, כדי להעלות הניצוצות שיש שם. כי המלאכה היא בחינת בריאה חדשה ממש, כי מתחלה אף שהיה הדבר נברא - לא היה בתקונו, ולא נתתקן, ולא נגמר בריאותו עד עתה על־ידי אמנותו. ועל־כן הוא עבודה קשה ויגיעה גדולה, כי צריך לירד לעמק העשיה לגמר ולהשלים העשיה על־ידי מעשי ידיו ויגיע כפיו ממש.

ועל־כן הוא בבחינת מסירת נפש ממש, כי הוא סכנה גדולה מאחר שיורד לעמק העשיה ששם סטרא דמותא, וכשיורד לשם הוא בבחינת הסתלקות הנפש. אך זאת הירידה הוא צרך עליה - כדי לעלות ולברר משם הניצוצות. ועל־כן תכף שזוכה להשלים פעלתו ולצאת משם - צריך תכף ומיד להחזיר לו נפשו, דהינו הממון של שכר פעלתו שהוא שרש הנפש, שהוא שלמות נפשו כנ"ל. וזה שפרש רש"י: "ואליו הוא נשא את נפשו", 'מה ראה זה' וכו', כי הוא בבחינת סכנה ומסירת נפש ממש, כנ"ל.

וזה שהקפידה התורה על פעלת שכיר לתת ביומו, ועובר על כמה לאוין ועשה. ולא הקפידה כל־כך על שאר ממון שמגיע לאדם מחברו שלא יעבר יומו, כי עקר קפידא על פעלת שכיר שהוא שלמות הנפש ביותר על־ידי מלאכה כנ"ל, והגיע לו על־ידי מסירת נפש כנ"ל, ועל־כן היה צריך להיות נשכר לחברו, שהוא כעבד, שהוא ירידה גדולה, והכל בשביל הממון, שהוא עלית וברור הניצוצות ושלמות הנפש, כנ"ל. ועל־כן צריך לתת ביומו, כנ"ל. כי אפלו ממון שמשתכר במשא ומתן אף שהוא גם כן בחינת ברור, עם־כל־זה לא נשכר לעבד ולא ירד לעשיה כל־כך, רק שהוא ברור דבר שנעשה כבר - שמבררו מזה לזה ויוצא ומברר מרשות לרשות. אבל הפועל שנשכר כעבד, ועושה מלאכה - שעושה בידיו דבר חדש ממש, ומוציא כלי למעשהו. ועל־כן הוא בבחינת מסירת נפש ממש, ועל־כן צריך לתת שכרו ביומו - להשיב לו נפשו ביומו וזמנו, כנ"ל: