# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1633/62/2/

וזה בחינת אסור "בל תלין" וכו' (ויקרא יט, יג). כי עקר התכלית לזכות לאלו המקיפים הנ"ל, שהם בחינת הארת הרצון, שהם עקר שעשוע עולם־הבא, כמבאר שם, עין שם. והארת הרצון זוכים בשעת האכילה דיקא כנ"ל, ועקר על־ידי בחינת מלכות, ועל־כן כל אחד צריך שיהיה לו איזה ממשלה בחינת מלכות, כדי שיזכה לקבל פרנסה, ולזכות להארת הרצון בשעת האכילה, כמו שמבאר שם כל זה באר היטב במאמר הנ"ל, עין שם.

וזה בחינת מה שמצינו בתורה שהזכירה כמה פעמים בכמה מצות יציאת מצרים, וכן בתחלת עשרת הדברות שהם כלל התורה (זהר וירא קד:), פתח תחלה (שמות כ, ב): "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". וכבר מבאר בכמה ספרים קשיא זו, למה תלאה התורה כל המצות ביציאת מצרים? (טור ארח־חיים סימן תרכה) אך באמת כלל כל התורה תלוי בבחינה זו - לצאת מעבדות לחרות, שזהו בחינת יציאת מצרים שיצאנו מעבדות לחרות, כי כל העונות הם על־ידי רוח שטות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ג.) והם באים מזהמת הנחש.

וזה בחינת עבדות, שהוא בחינת בלבול הדעת, בחינת רוח שטות, כמבאר במקום אחר (סימן י' תנינא), שעבדות הוא בחינת בלבול הדעת וחרות הוא ישוב הדעת, עין שם. כי עבדות הוא בחינת זהמת הנחש, שמשם באים כל העונות, בחינת (בראשית ט, כה): "ארור כנען עבד עבדים" וכו', שזהו בחינת (שם ג, יד): "ארור אתה" וכו', כמובא (זהר לך־לך עט.). והשם־יתברך בשעת יציאת מצרים הוציאנו מעבדות לחרות, ועל־ידי־זה דיקא אנו יכולים לקבל את התורה, כי על־ידי־זה נכנע זהמת הנחש, שהוא בחינת עבדות, ונכללין בחרות שהוא בחינת דעת, בחינת מלכות דקדשה, שעל־ידי־זה יכולים לקבל את התורה.

ועל־כן קדם מתן־תורה אמר השם־יתברך לישראל (שמות יט, ו): "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" וכו' - 'ממלכת' דיקא כנ"ל, כי מלכות בחינת חרות, הוא ההפך ממש מעבדות, כי עבדות הוא בחינת זהמת הנחש שמשם באים כל העונות כנ"ל, ומלכות וחרות על־ידי־זה נמשך הארת הרצון, כי עקר הארת הרצון נמשך על־ידי בחינת מלכות, כמבאר שם במאמר הנ"ל. והארת הרצון שהוא בחינת המקיפים הנ"ל, שמאירים על־ידי כלליות בן ותלמיד - זהו ההפך מעונות, כי הארת בן ותלמיד זה בחינת הדעת שמאיר החכם בבן ותלמיד להצילם מעונות, כמבאר שם. ועל־ידי־זה מאירין המקיפים שהם בחינת הארת הרצון, ועל־ידי הארת הרצון נתכפרין כל העונות, כי הארת הרצון שהוא בחינת המקיפים הנ"ל - זה בחינת שפע הכתר, שזהו בחינת יום כפור, כידוע (פרי־עץ־חיים, יום־כפור, פרק ה), כי אז זוכים לסלח נא המבאר במאמר הנ"ל.

נמצא, שעל־ידי הארת הרצון הנמשך על־ידי בחינת מלכות וחרות, על־ידי־זה זוכים לסליחת עונות. ועבדות הוא ההפך ממש, כי עבדות הוא בחינת זהמת הנחש שמשם באים כל העונות, ועל־כן כל התורה כלה תלויה ביציאת מצרים כנ"ל, כי על־ידי שהוציאנו מעבדות לחרות, על־ידי־זה אנו יכולים לקבל את התורה, כי כל התורה תלוי בזה - להכניע בחינת עבדות, שמשם כל העונות, ולזכות לחרות בחינת מלכות, שעל־ידי־זה זוכים להארת הרצון, שהוא ההפך מעונות בחינת סליחת עון וכנ"ל.

ועל־כן הזהירה התורה על כל אחד מישראל שלא יהיה עבד, כמו שכתוב (ויקרא כה, נה): "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" וכו'. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסיקתא רבתי כה), כי עבדות הוא בחינת עונות כנ"ל. כי עקר קדשת ישראל הוא בחינת מלכות וחרות, בחינת (שבת סז.): 'כל ישראל בני מלכים הם'. ועל־כן כשאחד מישראל נופל לאיזה בחינה של עבדות מחמת דחקו ועניותו - הוא רחמנות גדול עליו, כי איש ישראלי לפי דקותו ורוחניותו אינו יכול כלל לשא עליו על העבדות, כי על העבדות הוא בחינת המשאוי של עונות ממש, שאי אפשר לישראל לשא עליהם כלל משאוי זו אפלו יום אחד כנ"ל, כי על העבדות הוא בחינת על העונות ממש, כנ"ל.

ועל־כן החמירה התורה מאד בעבד עברי - "לא תרדה בו בפרך" וכו' (ויקרא כה, מג). וכן בכמה דברים עד שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין כב.): 'הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו'. כי התורה החמירה מאד מאד להקל מאחינו בני ישראל על העבדות, לבל יהיה עליו מטל על העבדות שהוא בחינת זהמת הנחש וכו' כנ"ל, כי איש ישראלי אינו יכול לשא עליו כלל על העבדות כנ"ל, ועל־כן אפלו כשכבר נמכר לעבד, חס ושלום, אף־על־פי־כן צריך להקל עליו העל בכל מה דאפשר, כדי שלא יתגבר עליו, חס ושלום, בחינת זהמת הנחש על־ידי על העבדות הקשה, כי כל מה שמקלין עליו העבודה - נחלש ונכנס בחינת זהמת הנחש, שהוא בחינת על העבדות, כנ"ל.

ועל־כן אפלו בשכיר יום שהוא בחינה של עבדות, אף־על־פי שאינו עבדות ממש, אף־על־פי־כן, מאחר שהוא בחינה של עבדות שהשכיר עצמו לעבד מלאכת חברו - החמירה התורה מאד בשכרו לפרעו בזמנו דיקא, כי באמת זה השכיר שהשכיר עצמו לחברו והשליך עצמו לבחינת עבדות, מה שאין ראוי לו לישראלי, כי איש ישראלי אינו יכול לשא עליו כלל על עבדות - שהוא בחינת משאוי של עון אפלו יום אחד, כנ"ל, אך מגדל דחקו ועניותו הכרח להשליך את עצמו לבחינת עבדות להשכיר עצמו לעבודת חברו כדי להחיות את נפשו כי עני הוא (דברים כד, טו).

וזאת הבחינה, דהינו זה שמשכיר עצמו לעבודת חברו, שזהו בחינת עבדות כדי להחיות את נפשו כדי שיהיה לו מה לאכל, זאת הבחינה הוא בחינת ירידה תכלית העליה, כי באמת בחינת עבדות הוא ירידה גדולה לאיש הישראלי וכנ"ל, כי מבחינת עבדות באים כל העונות וכו', וכנ"ל.

אבל על־ידי השכירות שמקבל מהבעל־הבית בעד עבודתו, ועל־ידי־זה יש לו פרנסה, על־ידי־זה זוכה לבחינת הארת הרצון, כי על־ידי פרנסה ואכילה דיקא, על־ידי־זה זוכים לבחינת הארת הרצון שמאיר בשעת אכילה דיקא, כמבאר היטב במאמר הנ"ל, ועל־ידי הארת הרצון - נתכפרין כל בחינת עונות וכנ"ל, נמצא, שהירידה שלו שירד לבחינת עבדות להשכיר עצמו לחברו, ובאמת הוא ירידה גדולה, אבל זאת הירידה היא תכלית העליה, כי על־ידי זאת העבדות זכה לפרנסה, ועל־ידי הפרנסה זכה להארת הרצון שהוא ההפך מעבדות בחינת סליחת עונות וכו', כנ"ל.

ועל־כן החמירה התורה מאד לתת שכירות של השכיר בזמנו דיקא, כדי למהר להעביר מעליו הפגם של על העבדות, שהוא בחינת על עונות - שהאיש ישראלי אי אפשר לשא עליו כלל זה העל אפלו יום אחד, כי זה השכיר שנפל לבחינת עבדות - הוא צריך לרחץ עצמו מגלולי העבדות, שהוא בחינת עונות כנ"ל, ואי אפשר לו לרחץ עצמו מזה, כי אם על־ידי השכירות שמקבל, דהינו פרנסה, שעל־ידי־זה מאיר הרצון שהוא בחינת יום הכפורים כנ"ל, שהוא בחינת סליחת עונות, כי הוא בחינת ההפך ממש מעבדות וכנ"ל. נמצא, שעל־ידי השכירות שמקבל, שהוא פרנסתו, בחינת הארת הרצון, על־ידי־זה הוא מעביר מעליו ורוחץ עצמו מפגם העבדות, ועל־כן צריך הבעל־הבית למהר מאד לתן לו השכירות בזמנו, "ולא תבוא עליו השמש" וכו' (דברים כד, טו) - בשכיר לילה, וכן "לא תלין" וכו' (ויקרא יט, כג) בשכיר יום, (בבא מציעא קי:). רק לפרעו תכף, כדי למהר להעביר מהשכיר הפגם והלכלוך של על העבדות שהוא בחינת על עונות שהיה עליו, כי על־ידי השכירות שהוא פרנסתו, ששם מתגלה הארת הרצון, על־ידי־זה מעביר מעליו העל הנ"ל, כנ"ל.

ועל־כן צריך שלא ישהה אצלו השכירות כלל רק לתת לו בעונתו, כי איש ישראלי אינו יכול לשא עליו על משאוי של עונות, שזהו בחינת על העבדות אפלו יום אחד הנ"ל. וכמו שמצינו שתמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עברות של יום וכו' וכנ"ל, כמו כן צריך לתת שכירות של שכיר יום בלילה תכף ושכירות של שכיר לילה ביומו תכף, כדי להעביר מעליו פגם של על העבדות מיד ביומו וכו', על־ידי השכירות והפרנסה, כי ישראל אינו יכול לשא עליו על העבדות כלל אפלו יום אחד, כמו שמצינו בתמיד וכו', כנ"ל.

וזה שכתוב (דברים כד, טו): ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו, נפש זה בחינת רצון, כמו שכתוב (בראשית כג, ח): "אם יש את נפשכם", כמבאר במקום אחר (סימן יג), הינו שהתורה נתנה טעם, שצריך לרחם לתת שכרו ביומו תכף כי עני הוא, ומחמת דחקו ועניותו הכרח להשליך את עצמו לבחינת עבדות כדי לקבל פרנסה על־ידי־זה, כדי לזכות לבחינת הארת הרצון.

וזהו ואליו הוא נשא את נפשו - לשון רצון כנ"ל, כי הוא רוצה לשאת ולהעלות את רצונו לזכות לרצון העליון - בחינת הארת הרצון שמאיר על־ידי הפרנסה דיקא. ועל־כן אתה צריך לפרעו ביומו, כדי לזכותו תכף לבחינה זו, בחינת הארת הרצון, כדי שעל־ידי־זה יעביר מעליו על העבדות מיד וכו', כנ"ל. ובאמת מי שיגע בשביל פרנסה בכונה זו - כדי לזכות להארת הרצון על־ידי הפרנסה שהוא בחינת הארת המקיפים וכו', הוא בודאי דבר גדול מאד.

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח.): 'גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, שנאמר (תהלים קכח, ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" וכו' - לעולם־הבא', כי על־ידי האכילה והפרנסה זוכה להארת הרצון, הארת המקיפים, שהם עקר שעשוע עולם־הבא. וצריך להמשיך הפרנסה על־ידי יגיע כפים דיקא, כי הפרנסה נמשכת מהידים שיש בים החכמה, כמבאר כל זה היטב במאמר הנ"ל, ועל־ידי־זה מתגלה בהפרנסה הארת הרצון, כמו שמבאר שם. ועל־כן צריך להמשיך הפרנסה על־ידי יגיע כפים דיקא, כדי שתהיה נמשכת הפרנסה על־ידי הידים הנ"ל, כדי שיתגלה בהפרנסה הארת הרצון. וזהו: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך - לעולם־הבא בחינת המקיפים הנ"ל שהם בחינת עולם־הבא כנ"ל, שהם בחינת הארת הרצון כנ"ל, ועין היטב במאמר הנ"ל, והבן.

ועל־כן (בבא מציעא סה.): 'שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף', כי העליה הוא אחר הירידה, כי אחר הירידה, דהינו העבדות אחר־כך מקבל השכירות, ועל־ידי־זה מעביר מעליו על העבדות כנ"ל, ועל־כן משתלמת לבסוף דיקא אחר העבדות, כדי להעביר על־ידי־זה העבדות, וכנ"ל: