# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1633/64/2/

וזה שהזהירה התורה לפרע שכר שכיר ביומו בעתו ובזמנו, דהינו בעת שכלתה פעלתו ועבודתו - לא יעבר יותר מאותה העונה שהיא שעור יום או לילה, דהינו שכיר יום שנשלם פעלתו בכניסת הלילה - צריך שישלם לו בלילה, ולא ילין פעלתו עד הבקר, וכן שכיר לילה שנשלם פעלתו ועבודתו בבקר - צריך לפרע לו ביומו דיקא, ולא תבא עליו השמש, כמבאר בשלחן ערוך (חשן־משפט סימן פט), עין שם. כי צריכין לשלם לו שכר פעלתו במועדו ובזמנו, מחמת שהממון הוא שרש הנפש כנ"ל, על־כן צריכין להשלים נפשו ביומו או בלילו שמשלים פעלתו, על־ידי הממון שנותן לו בעד פעלתו שהוא שלמות נפשו. כי הנפשות מתחדשים בכל יום, בבחינת (איכה ג, כג): "חדשים לבקרים" וכו', כידוע בכתבים (פרי־עץ־חיים, תפלה, פרק ב), הינו שבלילה עולים הנפשות בבחינת עבור, כדי להתחדש שם שזהו בחינת שנה של לילה, ובבקר יוצאים הנפשות מהעבור בבחינת התחדשות, וזהו עקר שלמות הנפש והחיות של האדם. ועקר התחדשות הנפש הוא - להמתיק ולבטל ממנה בחינת הדינים, שהם בחינת כעס וחרון אף, שמשם עקר בלבול הדעת, עקר חלשת ויגיעת הנפש שהוא הדעת, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה", כמו שמבאר במקום אחר.

כי עקר עבודת האדם בזה העולם הוא להמתיק דינים שנמשכין מתחלת הצמצום, כי הדינים הם בחינת כעס וחרון אף, בחינת הסתרת פני ה', שהם רוצים להסתיר פני התגלות אלקותו יתברך. ובאמת שרש הדינים הם כלו קדש, כי הם צרך גדול, כי בלא זה לא היה נברא ומתקים העולם כלל, כי שרש הדינים הם מתחלת הצמצום שהיה הכרח לבריאת העולם, כי בלא זה לא היה מקום לבריאת העולם, כמובא בהתורה 'בא אל פרעה' (סימן סד), עין שם. אך צריכין לראות שלא יתגברו הדינים יותר מדאי, חס ושלום, שלא יסתירו ידיעת אלקותו יתברך לגמרי, חס ושלום, וזה עקר עבודת האדם בזה העולם. ועקר ההמתקה צריכין בעת שמשתנים העתים והזמנים שהוא בבקר ובערב, שזהו בחינת כל תקוני קריאת־שמע ותפלה שאנו עוסקים בבקר ובערב, הכל כדי להמתיק הדינים והכעס בעת שמשתנים העתים, כי כל השנויים שבעולם נמשכין מהצמצומים שהם בחינת דינים כי השם־יתברך בעצמו, כביכול, אין בו שום שנוי, כמו שכתוב (מלאכי ג, ו): "אני ה' לא שניתי" וכו', רק כל השנויים הם על־ידי הצמצומים, שעל־ידי־זה נתהוו כל השנויים, כידוע למבינים. וכל השנויים שבעולם - כלולים בשנוי העתים והזמנים, שהם כלל ועקר כל השנויים שבעולם שנעשים תחת השמש, שכלם כלולים בעשרים ושמונה עתים, בחינת (קהלת ג, א): "לכל זמן ועת לכל חפץ" וכו'. ועל־כן בבקר ובערב שאז עקר שנוי העתים שמהם כל השנויים שנמשכין מתחלת הצמצום, על־כן אז צריכין לעסק להמתיק הדינים ולהעלות כל הדינים והצמצומים לשרשן, לשרש תחלת הצמצום, שהוא באמת חסד גדול ונפלא, כי דיקא על־ידי־זה נתגלה אלקותו יתברך, כי בלא זה הצמצום לא היה אפשר לידע ממנו יתברך כלל: