# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1633/64/4/

ועל־כן הזהירה התורה מאד לפרע שכר שכיר בעונתו - שמשלים פעלתו ביום או בלילה, כדי להמתיק ולבטל ממנו הכעס והחרון אף, שנאחז בו שמשם העניות והדחקות כדי לבטלו ממנו בעונתו, על־ידי השכר פעלה - שהוא הממון שנותן לו שהוא שרש נפשו. כי זה הפועל שבא לידי כך, שצריך להשכיר את עצמו כעבד - זה נמשך מפגם הכעס והחרון־אף שפגם בו, שעל־ידי־זה נמשך עליו העניות והדחקות כל־כך עד שמכרח להשכיר את עצמו וכנ"ל.

כי כל העבודות שכלם כלולים בל"ט מלאכות - כלם נמשכין מבחינת "בעצבון תאכלנה", בחינת "בזעת אפיך תאכל לחם" - 'בזעת אפך' דיקא, כי נמשכין מבחינת כעס וחרון אף, ועל־כן גם בלשון אשכנז נקראין היגיעות הגדולות בשם יגיעת האף [כמו שאומרים על המתיגע הרבה: ער אקירט מיט דער נאז (הוא חורש עם האף שלו)] כי כל העבודות הקשות נמשך מבחינת כעס וחרון אף, בחינת "בזעת אפיך" וכו', דהינו על שלא שמר את עצמו מכעס, שעל־ידי־זה אבד פרנסתו וממונו ועשירותו, שהיה נמשך לו שהפכו לכעס, על־ידי שלא היה מתגבר רגע קלה על כעסו, על־ידי־זה בא עתה ליגיעות ועבודות כבדות כאלה שהכרח להשכיר את עצמו לאחר. על־כן הזהירה התורה לשלם לו ביומו - כדי להשלים תכף נפשו על־ידי הממון שנותן לו בשכר פעלתו שהוא שלמות נפשו שהוא הפך הכעס, כנ"ל.

ועל־כן עקר האזהרה שלא יעבר עליו היום או הלילה בלי פרעון שכירותו, כי צריכין לזהר להמתיק ולבטל הכעס והחרון אף, ביומו או בלילו דיקא, מחמת שבכל יום מתעורר הכעס שהוא הדין מחדש מתחלת הצמצום כנ"ל, וצריכין להתגבר להמתיק הדין והכעס ביומו או בלילו דיקא, בעת שנוי העתים וכנ"ל, על־כן הזהירה התורה מאד לשלם שכר שכיר ביומו או בלילו דיקא, כדי להמתיק ולבטל ממנו הכעס והדין בעונתו על־ידי הממון שנותן לו, שהוא שלמות נפשו, וכנ"ל: