# י

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1699/62/10/

נמצא שעקר עבודת השדה הוא כדי לבררה ולתקנה - להמשיך לה חיות מבחינת כסדר, לבחינת השדה שהיא בחינת שלא כסדר. ועל־כן כל תקוני השדה, דהינו עבודת האדמה, על־פי הרב נעשית על־ידי מקבל או חוכר. כי הנותן, והמקבל או החוכר הם בחינת אדם וחוה, שהם בחינת נותן ומקבל, כידוע. וכשהנותן והמקבל או החוכר מתנהגים כראוי - שהנותן נותן חלקו של המקבל בשלמות והמקבל אינו נוטל לעצמו כלום יותר ממה שמגיע לו, על־ידי־זה נעשה בחינת תקון ויחוד הנ"ל, שנמשך ההשפעה מאדם לחוה, שהם בחינת נותן ומקבל כנ"ל, ועל־ידי־זה נעשה עבודת האדמה ותקון השדה בשלמות, כי עקר תקון השדה על־ידי־זה, כנ"ל.

כי כשהנותן אינו נותן להמקבל חלקו בשלמות - בזה פוגם למטה, וכביכול גם למעלה - אין נשפע החיות בשלמות מבחינת נותן לבחינת מקבל, מאדם לחוה. וכן כשהמקבל נוטל לעצמו יותר מהראוי - זה בחינת מה שכתוב במאמר הנ"ל, הפגם של מי שנוטל בחינת מלכות לעצמו שאומר 'אנא אמלך', על־ידי־זה הולך לו שלא כסדר, וזה בחינת המקבל שנוטל לעצמו מהשדה יותר מהראוי, נמצא שנוטל בחינת מלכות לעצמו שאומר 'אנא אמלך' - על־ידי־זה הולך לו שלא כסדר, וזה בחינת המקבל שנוטל לעצמו מהשדה יותר מהראוי, נמצא שנוטל בחינת מלכות לעצמו, ובאמת צריך לקשרה לבחינת אדם לבחינת כסדר, כנ"ל.

וכן למטה צריך למסר ולקשר הכל למי ששיך לו, לבחינת נותן, שהוא בחינת אדם כנ"ל, ולבלי לקבל לעצמו רק מה שמגיע לו, לא יותר, כדי שלא לפגם בבחינת מלכות, על־ידי שנוטל לעצמו יותר מהראוי, שזהו בחינת 'אנא אמלך', שעל־ידי־זה נעשה שלא כסדר ממש כנ"ל, שאזי הולך לו שלא כסדר. אבל כשהנותן והמקבל מתנהגים כראוי וכו' כנ"ל, אזי נעשה תקון ויחוד הנ"ל, בין בחינת אדם וחוה וכו' כנ"ל, ועל־ידי־זה עקר תקון השדה, שהיא מלכות שלא כסדר - שצריך לעבדה ולתקנה, ולהמשיך לה החיות מבחינת כסדר וכו', כנ"ל: