# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/1993/62/2/

וזה בחינת קנין סודר - שאי אפשר לגמר המקח, ומכל שכן מתנת בריא כי אם על־ידי קנין, ורב הקנינים הם קנין סודר (חשן־משפט, סימן קצה, סעיף ג). כי אי אפשר לגמר המקח ושום דבר, כי אם על־ידי בחינת מוציא מכח אל הפעל, שזה עקר עבודתנו בזה העולם. וכל המצות ועשיות שלנו בזה העולם הכל בבחינת מוציא מכח אל הפעל, כי באמת אף־על־פי שכבר ברא השם־יתברך את כל העולם כלו הארץ וכל אשר עליה, עם־כל־זה הכל תלוי ביד ישראל, שאנו צריכין בכל יום ממש לחדש את העולם ולהוציאו מכח אל הפעל על־ידי עבודתנו במצות ובמעשים טובים, בבחינת המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אין טוב אלא צדיק (יומא לח:), דהינו כלל ישראל שנקראים כלם צדיקים, כמו שכתוב (ישעיה ס, כא): "ועמך ישראל כלם צדיקים", כי על ידם השם־יתברך מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, כי אף־על־פי שכבר ברא השם־יתברך את כל העולם, אף־על־פי־כן כל העולם כלו צריך תקון וברור, כידוע, לתקן העולם מקלקולו שנתקלקל על־ידי חטא אדם הראשון.

ועל־כן צריכין לחדש העולם בכל יום ולהוציאו מכח אל הפעל מחדש בכל יום ממש - כדי לחדשו ולתקנו ולבררו, וזה עקר כלל עבודתנו, כידוע. ואי אפשר לחדש העולם ולהוציאו מכח אל הפעל מחדש כי אם על־ידי שמקשרין תחלה הפעל אל הכח, לחזר ולהעלות סוף מעשה אל המחשבה תחלה. וכשחוזר הפעל אל הכח, דהינו שחוזר כל העולם כלו ונכלל בשרשו באין־סוף, כביכול, אזי חוזרין ומוציאין מחדש כל העולם מכח אל הפעל, ואזי נתחדש ונתברר ונתתקן על־ידי־זה, כי זה עקר הברור והתקון כשמעלין לשרשו, ושם נתחדש ונתתקן, כידוע.

וזה עקר תקון התפלה וציצית ותפלין, כי בתחלה מבררין ועולין מעשיה ליצירה, ומיצירה לבריאה וכו', על־ידי ציצית ותפלין של יד ושל ראש (פרי־עץ־חיים, תפלה, פרק א), וכן על־ידי סדר התפלה קרבנות ופסוקי דזמרה וכו', כידוע (שם פרק ד). ואחר־כך כשמעלין הכל לשרשו באצילות שהוא תפלת שמונה עשרה, אזי אחר־כך חוזרין וממשיכין כלליות העולמות מעלא לתתא מאצילות לבריאה וכו' על־ידי 'אשרי ובא לציון' וכו'.

וזה עקר בחינת המשא־ומתן - שיוצא הדבר מרשות לרשות, והכל בשביל ברור, והברור שנתברר הדבר הוא בחינת חדוש ממש כאלו נברא מחדש וכנ"ל. ועל־כן אי אפשר שיצא הדבר מרשות לרשות כי אם כשחוזר הדבר מתחלה לשרשו אל הכח הראשון, כביכול, ומשם חוזר הדבר ונמשך לרשות חברו, ועל־ידי־זה נתברר ונתחדש הדבר כנ"ל. כי באמת כשהחפץ ביד זה, נמצא שקיומו וחיותו על־ידי איש זה, על־ידי חלקי נפש רוח נשמה של זה האיש שבידו החפץ. ואחר־כך כשבא ברשות אחר נמצא שקיומו וחיותו על־ידי איש אחר והרי הוא כאלו נברא מחדש, כי עכשו יש להחפץ חיות וקיום חדש, כי עכשו עקר קיומו והויתו של זה החפץ הוא על־ידי איש הזה שבא ברשותו עכשו. ועל־כן אי אפשר שיצא הדבר מרשות לרשות כי אם כשחוזר הדבר מתחלה אל שרשו הראשון, ומשם חוזר ויוצא לרשות השני. ועל־ידי שעולה הדבר לשרשו, וחוזר ויוצא לרשות השני בשעת המשא־ומתן, על־ידי־זה עקר הברור של המשא־ומתן כי כשעולה לשרשו - נתחדש שם, וזה עקר הברור כנ"ל. ועל־כן אין קיום להמשא־ומתן כי אם על־ידי בחינה זו, דהינו בחינת מוציא מכח אל הפעל, דהינו שעולה הדבר לשרשו, וחוזר ויוצא משם מהכח אל הפעל וכנ"ל.

וזהו בחינת מה שכתב רבנו ז"ל שם במאמר הנ"ל, ש אי אפשר להוציא מכח אל הפעל כי אם על־ידי אמת, דהינו כשאין נצרך לבריות שאז דיקא האמת בשלמות, כמו שמבאר שם, עין שם. כי באמת לכאורה קשה, אם כן, הצדיקים הגדולים שרבם ככלם פרנסתם ממה שמקבלים מהמון עם, אם כן, לפי זה הם רחוקים חס ושלום מן האמת, חס ושלום.

וכבר שמעתי בפרוש מעין קשיא זו מפי רבנו הגדול ז"ל בזה הלשון (חיי מוהר"ן סימן תקב): על מה שאנו מבקשים: ואל תצריכני לידי מתנת בשר ודם - איך אלו המקבלים שפרנסתם מזה איך הם מכונים בתפלה זו [כל זה שמעתי מתוך שיחותיו הקדושות שספר מזה בצחות לשונו הקדוש ולא שמעתי התרוץ על זה]. אך באמת עקר בקשתנו הוא: ואל תצריכני לידי מתנת בשר ודם - 'בשר ודם' דיקא, כי באמת עקר התכלית שצריכים לידע כי אין עוד מלבדו אין עוד ממש, דהינו שאין שום דבר נמצא בעולם כלל, רק הוא יתברך לבדו, כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, 'אין עוד' ממש, כי אין שום דבר נמצא בעולם כלל כלל לא, רק הוא לבדו יתברך כי הכל הבל. וכלא כלא קמיה, כלא ממש, וכן ראיתי בשל"ה שפרש כן הפסוק הנ"ל (דברים ד, לט): וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ולפי פשוטו הכונה שאין עוד אלקים זולתו יתברך, אבל הוא ז"ל פרש, שהכונה שצריך לדעת ולהשיב אל לבו, שרק ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ואין עוד שום נברא ושום נמצא כלל, כי הכל אין ואפס ממש, והכל בטל במציאות ממש נגדו יתברך. והן למעלה והן למטה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת - הכל הבל ואפס ממש, רק ה' הוא האלהים ואין עוד שום דבר כלל, ודבר זה אי אפשר להסביר, רק כל חד לפום מה דמשער בלביה.

נמצא, שעל־פי האמת שהכל בטל נגדו יתברך, והפעל נכלל בכח בבחינת סוף מעשה במחשבה תחלה. ועל־כן אפלו כשמקבלים מאחד פרנסה או כיוצא - הוא מקבל ממנו יתברך בעצמו מאחר שיודע שהכל אין ואפס ומקשר הפעל אל הכח כנ"ל, אזי הוא מקבל רק מהכח הראשון דהינו מהבורא יתברך. וזה עקר בקשתנו שאנו מבקשין: ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם - 'מתנת בשר ודם' דיקא, שלא לטעות ולחשב חס ושלום, שמקבל מהבשר ודם ממש, דהינו מגשמיות הגוף, רק אפלו כשמקבל מאדם - ידע שמקבל מהכח הראשון, כי הפעל מקשר בהכח, וכנ"ל.

וזה בחינת מה שכתב רבנו ז"ל שעקר האמת הוא כשאין נצרך לבריות כנ"ל, כי עינינו רואין, שרב בני אדם הם נצרכין לבריות, כי מתפרנסין זה מזה, וכל אחד צריך לטובתו של חברו, ומאחר שהוא צריך לאיזה דבר לחברו - הוא בכלל נצרך לבריות, כמובן שם במאמר הנ"ל, ואם כן בודאי כמעט כל העולם הם נצרכין לבריות. אך העקר הוא בחינה הנ"ל, דהינו לידע שהכל מקשר בו יתברך ובטל נגדו יתברך ממש, וכל מה שמקבל מחברו הכל מקבל ממנו יתברך ממש וכנ"ל, ואזי הוא בודאי אינו נצרך לבריות אף־על־פי שמקבל מהם כנ"ל מאחר שיודע זאת בידיעה ברורה וזכה.

וזהו בחינת אמת, כי זה עקר האמת כשיודעין שהפעל מקשר בהכח וכלא חד, ואין שום דבר בלעדו יתברך כנ"ל, רק כלא חד, אז דיקא זוכין לאמת, כי עקר האמת הוא רק אחד וכמבאר היטב בדברי רבנו ז"ל במאמר 'אמר רבי עקיבא כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים' (סימן נא), עין שם היטב, כי עקר האמת הוא רק כשמקשרין אחר הבריאה בקדם הבריאה שהוא כלא חד, עין שם היטב.

נמצא, שעקר האמת כשאין נצרך לבריות, דהינו כשיודע שאין שום בריאה בעולם רק הכל אין נגדו, ואחר הבריאה הוא כמו קדם הבריאה, כי הפעל מקשר בהכח וכנ"ל, ואזי הוא בחינת אמת, כי זה עקר האמת - כשיודעין שכלא חד כנ"ל, כי כל זמן שאין יודעין זאת - אין האמת בשלמות, כי עקר האמת הוא רק בבחינת כלו אחד כנ"ל, דהינו כשמקשרין ומעלין הפעל אל הכח כנ"ל, [אבל כשמפרידין, חס ושלום, הפעל מהכח, מזה עקר אחיזת השקר כנ"ל, וכמבאר היטב במאמר 'אמר רבי עקיבא' הנ"ל], ואז דיקא יכולין להוציא מכח אל הפעל. כי אי אפשר לנו להוציא מכח אל הפעל, כי אם כשמעלין תחלה הפעל אל הכח כנ"ל, שזהו בחינת אמת, בחינת 'אין נצרך לבריות' כנ"ל, ואז דיקא יכולין להוציא מכח אל הפעל, כנ"ל: