# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/2067/61/

מצות מעקה - "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" (דברים כב, ח):

כי צריך לבנות הבית בחכמה, בבחינת (משלי כד, ג):"בחכמה יבנה בית" וכו', ואזי הבית בבחינת סכה, כי סכה היא בחינת בינה מחין, שעקר תקון בנין הבית על־ידי בחינת סכה מחין כנ"ל, בבחינת (בראשית לג, יז): "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית", כמו שכתב כל זאת רבנו ז"ל (סימן רסו):

וזה בחינת מצות מעקה, שהוא בחינת שמירה להמח והשכל שלא יפל, חס ושלום, כי צריך לשמר המח מאד - לבלי להניח השכל והמחשבה שבמח לצאת ולהתפשט חוץ לגבול הקדשה - לחשב מחשבות חוץ, חס ושלום. וזהו בחינת מעקה, שצריך לעשות מעקה ומחצה לגג הבית - שהיא בחינת ראשית השכל, שהוא עליון ולמעלה מן הכל, וצריך לשמרו מאד ולעשות לו מעקה ומחצה וגבול, כדי שלא להניחו לצאת לחוץ לחשב מחשבה חיצונה, חס ושלום, בבחינת (איוב לח, יא): "ואמר לים עד פה תבוא ופא ישית בגאון גליך". כי השכל שהוא בחינת ים החכמה - דרכו להתרומם ולהתנשא תמיד, לחפץ לצאת לחוץ על־ידי הגלים, שהם בחינת התגברות המחשבות שמתגברין ורוצין לעלות ולצאת לחוץ, חס ושלום. והשם־יתברך גזר על השכל: "עד פה תבוא ופא ישית" וכו' - שצריך להכניע המחשבה לבל להניחה לצאת חוץ מגבול הקדשה, ולשבר הגלים שהם המחשבות שמתרוממין לצאת לחוץ - להכניעם ולשברם שלא יצאו מגבול הקדשה, בבחינת (ירמיה ה, כב): "אשר שמתי חול גבול לים" וכו' כנ"ל. וזה בחינת מעקה לגג הבית, בחינת מחצה וגבול לגג השכל, דהינו ראשית השכל, כי העקר תלוי בראשית ותחלת המחשבה - שצריך לשמרה מאד לבלי להניחה לצאת לחוץ, כי אזי בקל יכולים להכניעה ולשמרה לבלי לצאת לחוץ. אבל תכף שמניחין תחלת המחשבה לצאת לחוץ, על־ידי־זה נופל, חס ושלום, בבחינת חלי נופל חס ושלום, כמבאר במאמר 'האי מאן דאזיל למינסב' (סימן כט), עין שם בחינת חלי נופל, חס ושלום, שהוא בחינת נפילת המחין על־ידי התגברות הדמים שמתגברין ומתיזין לתוך המח, ועל־ידי־זה נופל, חס ושלום.

וזה בחינת ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל וכו', 'ולא תשים דמים' דיקא, שעל־ידי שאין נזהרין במצות מעקה לעשות מחצה להמחשבה שבמח כנ"ל, על־ידי־זה הוא משים דמים בביתו ממש, דהינו שנכנסין הדמים לשם שמתיזין לתוך המח כנ"ל, ועל־ידי־זה נופל, כנ"ל.

וזהו כי יפל הנפל כנ"ל, כי זה תלוי בזה, כי העקר תלוי בהמח, דהינו שמה שמתגברין הדמים ומתיזין במח ומפילין אותו, זה נעשה על־ידי פגם המח בעצמו, שעל־ידי שאין שומרים המח ומניחים אותו לצאת לחוץ, חס ושלום, על־ידי־זה נותן כח בהדמים, עד שמתגברין חס ושלום, ונכנסין לתוך המח ומפילין אותו לגמרי, חס ושלום, וכמובן שם במאמר הנ"ל.

וזה בחינת כי יפל הנפל, ודרשו רבותינו ז"ל (שבת לב.): 'ראוי זה לפל'. ועל־כן הכתוב קוראו 'נופל', כי בודאי כבר התחיל לפל, על־ידי שיצא לחוץ מן גבול הקדשה שעל־ידי־זה נותן כח בהדמים, עד שמתגברין ומפילין את הנופל לגמרי וזהו בחינת "ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל" כנ"ל. ובשביל זה צותה תורה בחינת מצות מעקה - כדי לשמר המח מלצאת מחוץ לגבול הקדשה כנ"ל, שעל־ידי־זה לא יבוא לידי נפילה, חס ושלום, כנ"ל.

ועל־כן נרמזה שמירת המח בבנין הבית, כי בנין הבית הוא על־ידי חכמה כנ"ל, נמצא שמירת החכמה שבמח הוא שמירת ותקון הבית שבנה, כי עקר תקון הבית תלוי בזה כנ"ל, ועל־ידי שמירה זו מנפילת המח כנ"ל, אזי המח בשלמות, ואזי הבית בתקונו בבחינת סכה, כנ"ל, כי הנפילה, חס ושלום, הוא פגם הסכה, בבחינת (עמוס ט, יא): "סכת דוד הנפלת", שזה בחינת חלי נופל חס ושלום, כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל, ועל־כן צריך לעשות בחינת מעקה שהוא בחינת שמירת הבית בבחינת סכה, כנ"ל: