# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/2067/64/6/

והנה חטא אדם הראשון וקטרוג הירח הם בחינה אחת, כמובן בספרים (פרי־עץ־חיים, ראש חדש, פרק ב). וקדם הקטרוג שהוא בחינת קדם החטא - היה בחינת 'שני המאורות גדולים', כי היו שניהם שוין, כי שני המאורות נמשכין משני הכתרים הנ"ל, שהם בחינת (בראשית א, א): "בראשית ברא" וכו', ובתחלה היו שניהם גדולים, כי היו שניהם מאירין בזה העולם בשוה. כי היו יכולים להשיג גם את הנסתר, עד שקטרגה הירח ואמרה: 'אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד' (חלין ס:).

ועקר הקטרוג שלה היה בבחינת קטרוג המלאכים שאמרו (תהלים ח, ה): "מה אנוש כי תזכרנו" וכו', כי עתיד למחטי קמך ולארגזא קמך וכו' (כי הוא עתיד לחטא לפניך ולהרגיז אותך), הינו שהלבנה קטרגה, מאחר שהאדם עתיד לחטא, איך אפשר שיאיר אור הנסתר בעולם שמשם אור החמה, והשיב לה השם־יתברך: 'לכי ומעטי את עצמך', הינו כי מאחר שעוררת הקטרוג של חטאי הדורות - בהכרח שאתה דיקא תמעט את עצמך, כי עקר הפגם מגיע בבחינת הלבנה בבחינת הנגלה, דהינו שבעונותינו נתעלם ונסתר הנגלה מאתנו, דהינו מה שהיה אפשר להשיג תחלה, ועתה נחשך האור ונתעלם הכל מאתנו, ואזי ממילא אין משיגין הנסתר ממש.

ועל־כן בבחינת הנסתר שהוא בחינת החמה - אין מגיע הפגם כל־כך, מאחר שגם בלא זה היה נסתר, אדרבא, מגדל הסתרתו יכולין לקבל מאורו, וכמובן במקום אחר, שבעת הפגם יונקים דיקא מבחינה הנעלמת ונסתרת מאד, כי לשם אין מגיע הפגם כל־כך.

אבל עקר הפגם הוא בבחינת הנגלה, שהוא בחינת הלבנה שנעלם ונחשך אורה מאד, עד שכל הנגלות קשים לנו להבין ולהשיג, וכל הנגלה נחשב נסתר מאתנו, ואי אפשר להשיגו כי אם על־ידי יגיעות וטרחות רבות ועצומות, שזה כלל עבודת ישראל - שעל־ידי עבודתם הם ממלאים בכל פעם פגימת הלבנה, ונתגלה להם האור שהיה נעלם מהם, ואחר־כך עולים מדרגא לדרגא ומדרגא לדרגא עד שזוכין הצדיקים למה שזוכים וכו' וכו':

וכל זה הוא ענין שני העדיים המבארים בהתורה הנ"ל, כי בשעה שאמרו ישראל 'נעשה ונשמע' ירדו ששים רבוא מלאכי השרת והכתירו את ישראל בשני כתרים, וכשחטאו - נלקחו מהם ועתיד הקדוש־ברוך־הוא להחזירן לנו, כי ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהמתן (שבת קמו.), והיו כמו אדם הראשון קדם החטא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עין ערובין נד) על פסוק (שמות לב, טז): "חרות על הלחת", 'אל תקרי חרות אלא חרות', - חרות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות (תנחומא כי־תשא טז), ואז היו שני העדיים שהם שני הכתרים, בבחינת (בראשית א, טז): "שני המארת הגדלים", כמו שהיו קדם המעוט, כי אז קימא סיהרא באשלמותא (כי אז היתה הלבנה בשלמותה), אבל כשחטאו - נלקחו מהם, כי חזר הדבר לקלקולו, כמו שנעשה אחר חטא אדם הראשון, שהוא בחינת אחר הקטרוג, ואז נעלמו ונסתרו מאתנו כל האורות.

ועקר הפגם מגיע ביותר בבחינת הכתר התחתון, שהוא כתר הנעשה, שהוא בחינת נגלה, דהינו שנסתר ונעלם ממנו הכל אפלו בחינת הנגלה, וגם הנגלה בחינת נעשה - נסתר מאתנו בבחינת נשמע, ועתה הכל אצלנו בבחינת נשמע, בחינת נסתר. ועל־כן אנו צריכין בכל פעם להתיגע ולחתר בכמה יגיעות ולבטל עצמנו ולדבק עצמנו להשם־יתברך, עד שנזכה להשיג זאת הבחינה שהיא נסתרת מאתנו שהיא עתה אצלנו בבחינת נשמע, וכמו שמבאר בהתורה הנ"ל.

כי שמיעה בלבא תליא (תקוני זהר, תקון נח, צב.), שהיא בחינת דבקות ובטול אל האין־סוף, כי אי אפשר עתה להשיג שום דבר כי אם על־ידי יגיעה גדולה, בבחינת בטול ממש אל האין־סוף על־ידי רבוי תפלות ותחנונים, שכל זה הוא בחינת נשמע כנ"ל, ועל־ידי־זה עושין מהנשמע נעשה, דהינו מה שהיה נסתר אצלנו לפי בחינתנו עושין ממנו נגלה, בחינת נעשה, וכן עולין אחר־כך מדרגא לדרגא וכו' וכו', כנ"ל. כי עכשו יש הפסק גדול ומסך המבדיל הרבה בין דרגא לדרגא שהוא החשך שנתהוה ממעוט הלבנה, ועל־כן צריכין שיהיה ירידה קדם העליה ולהתיגע הרבה, עד שישבר הקלפה והחשך שבבחינת ירידה ולהפך הירידה לעליה:

וזה שאיתא במדרש (דברים־רבה ג, י), על פסוק (דברים ט, א): "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן", משל למלך שקדש מטרונה בשני מרגליות, אבדה אחת, אמר לה המלך: אבדת אחת - שמרי את השניה, כך קדש הקדוש־ברוך־הוא את ישראל בנעשה ונשמע, אבדו את 'נעשה' - שעשו את העגל, אמר להן משה: אבדתן 'נעשה' - שמרו 'נשמע', הוי "שמע ישראל"; עד כאן לשונו.

הינו כי בחטא העגל אבדו הנעשה - שאי אפשר לנו עתה לעשות שום דבר, כי אם על־ידי בחינת נשמע - שהוא בחינת יגיעות וטרחות, בחינת בטול ודבקות אל האין־סוף, הינו שהכל נסתר מאתנו, ואין יכולין לעשות ולגלות שום דבר, כי אם על־ידי יגיעות רבות ולהתפלל ולהתחנן הרבה להשם־יתברך, עד שנבטל עצמנו בבחינת בטול אל האין־סוף, ואז עושין מהנשמע נעשה, ונתגלה לנו מה שהיה נסתר מאתנו, וכן מדרגא לדרגא.

ומי שהולך בדרך זה ומתיגע עצמו בכל פעם כראוי, אזי אשרי לו! ואזי אצלו מעוט הירח הוא לטובה גדולה, בבחינת ירידה תכלית העליה, כי דיקא על־ידי־זה זוכה למה שזוכה, אשרי לו! כי 'לפום צערא אגרא' (אבות ה, כב). ובודאי כל מה שהאדם מכרח להתיגע יותר ויותר מחמת מעוט האור והחשכתו - בודאי הוא זוכה אחר־כך לשכר כפול ומכפל, לקבל אור גדול ונפלא יותר ויותר.

וזה בחינת כל מעשי המשכן וכליו שנצטוו אחר חטא העגל, כשנתרצה הקדוש־ברוך־הוא לישראל ביום הכפורים, ולמחרתו נצטוו על מעשה המשכן, כי אחר החטא אי אפשר לקבל האור, כי אם על־ידי כמה וכמה כלים רבים, שהם בחינת כל מעשה המשכן וכליו, כי עתה אי אפשר לקבל האור כי אם על ידם, וביגיעה גדולה על־ידי תפלות הרבה, שהם בחינת נשמע, כי הכל בבחינת נשמע אצלנו, כי צריכין לשמע ולשום לב הרבה לכל דבר שרוצין להשיג, ואחר־כך משיגין מה שמשיגין, וגם כשמשיגין ומקבלין איזה אור - צריך לירד דרך כמה השתלשלות ולבושים הרבה, שישתלשל וירד מנשמע לנעשה ומנשמע לנעשה דרך כמה מדרגות עד שיגיע אליו לפי בחינתו, כי מחמת החטא - אי אפשר לקבל האור כי אם דרך כמה לבושין והשתלשלות, שכל זה הוא בחינת מעשה המשכן וכליו, וכנ"ל: