# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/2067/64/7/

וזה בחינת "ויקרא אל משה" הדא הוא דכתיב "שמע ישראל" וכו', כי זה המקרא נאמר אחר גמר הקמת המשכן, המבאר בכל הסדרים הקודמים בספר שמות, עד שמסים (במדבר ז, פט): ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול וכו' ואחר־כך מתחיל (ויקרא א, א): ויקרא אל משה וידבר ה' אליו - 'ויקרא' הוא לשון סתום ונעלם, כי לא נאמר כלל מי קרא אותו, כי מרמז על ההוא טמיר ונעלם שהוא למעלה מכל השמות, שמשם קרא אותו, ואחר־כך וידבר ה' אליו - כי אחר־כך נתלבש בבחינת שמותיו הקדושים ודבר עמו.

וזה בחינת אלף זעירא ד'ויקר א ' - שמרמז על אלף אורות שנעלמו ממנו על־ידי חטא העגל שמחזירים לו בכל שבת, שזהו בחינת 'ישמח משה' וכו', כמובא (פרי־עץ־חיים, שבת, פרק ח), הינו כי אחר החטא נעלמו ממנו כמה אורות, על־כן אי אפשר לקבל האור כי אם דרך כמה בחינות, שזהו בחינת "ויקרא אל משה", ואחר־כך "וידבר ה' אליו", כי צריך להקדים הקריאה להדבור, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י ויקרא א): 'לכל דברות' וכו', כי אי אפשר לקבל האור בפעם אחד, רק צריך להקדים הקריאה ולהלביש ולמעט האור עד שיקבל הדבור וכנ"ל.

וזהו הדא הוא דכתיב שמע ישראל וגו', הינו כי כשרצה משה לגלות לישראל יחודו ואחדותו יתברך - התחיל מקדם בתבות שמע ישראל ואחר־כך אמר ה' אלקינו ה' אחד, ולא אמר תכף ה' אלקינו וכו', בזה הורה, שאי אפשר להכלל באחדותו יתברך כי אם על־ידי בחינת שמיעה, בחינת שמע ישראל, דהינו שצריכין לשמע ולדבק עצמו היטב אליו יתברך ולבטל עצמו לגמרי, ואז יכול להמשיך על עצמו אחדותו ויחודו יתברך. וזהו שמע ישראל - 'שמע' דיקא, בחינת דבקות ובטול אל האין־סוף, ועל־ידי־זה יהיה נמשך עליך אמונת אחדותו יתברך, בחינת "ה' אלקינו ה' אחד", [וכן מובא בכונות קריאת שמע (פרי־עץ־חיים, קריאת שמע, פרק ז) שעל ידי " שמע ישראל " נעשה יחוד עליון מאד, ואחר כך נמשך על ידי זה התגלות יחודו יתברך בחינת " ה' אלקינו ה' אחד ", עין שם היטב והבן מאד]:

ועתה מובן ומקשר היטב דברי הפליאה הנ"ל, שמקשר פסוק שמע ישראל לפסוק ויקרא אל משה, כי הם בחינה אחת ממש, כי ויקרא אל משה ואחר־כך וידבר ה' אליו, שזהו מחמת שצריכין לקבל האור דרך כמה מדרגות והתלבשות מנשמע לנעשה. וזהו בעצמו בחינת שמע ישראל וכו' - שצריכין מקדם לשמע ולהכין עצמנו היטב ולבטל ולדבק עצמנו אל אור האין־סוף, ועל ועל־ידי־זה נמשך עלינו אמונת אחדותו יתברך בשלמות, כנ"ל.

וזהו בשעה שאמר הקדוש־ברוך־הוא "גדלים תעשה לך", אמר משה: רבונו של עולם, למה מעטת את הירח וכו', הינו כי מצות ציצית הם בחינת התלבשות האור, כדי שנוכל לקבלו בבחינת (תהלים קד, ב): "הוד והדר לבשת עטה אור כשלמה" וכו', שזהו בחינת חלוקא דרבנן, וזהו ששאל משה, מאחר שאתה נותן לנו מצות ציצית שעל־ידי לבושין קדושים אלו אנו יכולים לקבל האור, אם כן למה מעטת את הירח, והחשכת אורה מחמת קטרוג וחטאי הדורות? הלא יש תקון על־ידי התלבשות האור בבחינת ציצית? השיב הקדוש־ברוך־הוא: והלא הרביתי לה כוכבים, שהם הצדיקים, שהם בחינת (דניאל יב, ג): "ומצדיקי הרבים ככוכבים", שהם מצדיקים את הרבים ומחזירים כל העולם למוטב ומהפכים עונות לזכיות, והם באמת ממלאים פגימת הלבנה ומשלימין אותה, הינו כי זהו בעצמו התקון של ציצית שהוא הלבשת האור, אבל אי אפשר לקבל האור דרך הלבושין, כי אם על־ידי שהיה תחלה מעוט האור והחשכתו, שמשם נמשכין כל הירידות על־ידי המסכים המבדילים, ועל־ידי־זה הוא מעלת הצדיקים העומדים בנסיון ומשברים ומבטלין החשכים והמסכים המבדילין, ומהפכין החשך לאור, הירידה לעליה, על־כן בהכרח שיהיה מעוט האור.

כי אי אפשר לקבל אור הציצית, שהוא התחלת קדשת ישראל, כי בכל בקר העבודה הראשונה היא מצות ציצית, וכן התינוק תחלת חנוכו הוא במצות ציצית הקדושים, כי ציצית הוא בחינת התלבשות האור העליון, עד שכל אחד יוכל לקבלו לפי בחינתו. אבל זה האור אין נמשך כי אם על־ידי הצדיקים בחינת כוכבים, בחינת (דניאל יב, ג): "ומצדיקי הרבים ככוכבים", ודיקא על־ידי שהיה מעוט האור שעל־ידי־זה עקר מעלתם, וכנ"ל.

ואז שאל משה: והלא כתבת (דברים כב, יא): "לא תלבש שעטנז"? הינו אמת שהצדיקים ממשיכין חלוקא דרבנן, ומלבישין האור בכמה דרכים בלבושים נפלאים ונוראים בבחינת ציצית, עד שהכל יכולין לקבלו, עד שהיה כל העולם כלו חוזרין למוטב, אך בעונותינו הרבים יש שעטנז, דהינו העזי פנים שבדור שהם מתלבשים בטלית שאינו שלהם, ונדמה כאלו הם מעטפים בטלית של מצוה, בחלוקא דרבנן, אבל באמת לבושיהם בחינת שעטנז, שהוא מערב מצמר ופשתן, צמר בחינת רחמים, בחינת תקוני דיקנא, בחינת (דניאל ז, ט): "ושער ראשה כעמר נקא", בחינת (ישעיה א, יח): "אם יהיו חטאיכם כשנים וכו' ואם וכו' כצמר יהיו", בחינת התהפכות עונות לזכיות, שזהו בחינת לבושי הצדיק האמת, אבל מערב בו פשתן, שהוא בחינת קין שהביא מהפסלת (בראשית כב, ה) - שראה חוב לכל אחד, הינו שלבושיהם מערבים בבחינת שעטנז - שמראים עצמם כאלו מזכים את הרבים, אבל באמת מהם כל המניעות, ומוצאים פסלת וחוב בכל הכשרים באמת, והן הן העזי פנים שבדור הרוצים לרחק מדרך האמת לאמתו:

וזהו בחינת שעטנז שהוא אותיות 'שט"ן ע"ז', כמובא (עץ־חיים, שער ח, פרק ו), הינו עזות דסטרא־אחרא, שמשם עקר התגברות השטן שהם עומדים כנגד הכשרים למנעם מדרך האמת ומלהתקרב לצדיקי אמת.

ולא נתקררה דעתו, עד שאמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' - שמרמז שסוף כל סוף יגמר השם־יתברך את שלו, כי "אתה מרום לעולם ה'" (תהלים צב, ט) - ולעולם ידך על העליונה (רש"י שם), כי "מלכותו בכל משלה" (תהלים קג, יט), כי אף־על־פי שעזות הוא 'מלכותא בלא תגא' (סנהדרין קה.), וכל הרוצה לטל את השם - נוטל עכשו בעונותינו הרבים, אף־על־פי־כן - הוא בלא תגא, בלא כתר מלכות, ואף־על־פי שמתגבר לפי שעה - סוף כל סוף יתבטל מלכותם וממשלתם של השקרנים והעזי פנים, וישכח שמם וזכרם, כמו שאומרים (תנא־דבי־אליהו פרק יא): 'ואנשי השם כלא היו', אבל מלכותו נצח ומלכותו בכל משלה, וכל הצדיקים והכשרים הנלוים אליהם - שמלכותם וממשלתם נמשך משני הכתרים הנ"ל, בודאי יתגברו עליהם, וכלם יהיו מכרחין לשוב אליהם, שכל זה הוא בחינת 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' - שמורה שמלכותו מברך תמיד לעולם ועד, כי הוא יתברך יגמר את שלו כרצונו. וזה בחינת ציקי קדרה שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים נו.), שמרמז 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', הינו בחינת קדשות הנפולות, שכלם יתעלו על־ידי הצדיקי אמת שמהפכין כל הירידות לעליות: