# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/2494/61/2/

אבל במכירה הוא בהפך, כי בודאי על־ידי שמוכר חפציו - אין נגדל שמו ונפשו כלל, כי אין נגדל השם והנפש כי אם על־ידי המתנה כנ"ל, וכנראה בחוש. נמצא, שעקר תקון ושלמות החסרון שמחסר את נפשו על־ידי שמוכר חפציו הוא על־ידי הממון שמקבל בעד החפץ, שעל־ידי־זה חוזר ומשלים את נפשו. ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (בבא־בתרא סד:): 'מוכר - בעין רעה מוכר', כי אין המכירה בשביל אהבת חברו להגדיל שמו כנ"ל, רק מחמת אנס ממון, כנ"ל. ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה.): 'מוכר עצב'. נמצא, שגם כל המכירות הם רק באנס, כנ"ל, ועל־כן אפלו אם אנסוהו למכירה - המכירה קימת, מאחר שגם כל המכירות אינם באהבה וברצון, רק שנתקן חסרון הנפש על־ידי שמקבל ממון בעד המכירה, על־כן גם באנס ממש - המכירה קימת מאחר שקבל ממון שהוא משלים חסרון הנפש. אבל מתנה שאינו מקבל דמים להשלים חסרון נפשו, ואין הנפש נשלמת כי אם על־ידי האהבה והרצון כנ"ל, על־כן כשהיא באנס - היא גזלה ממש, כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (עין רשב"ם בבא־בתרא מז:) לענין מוכר: מאי טעמא? מוכר - קבל דמי, נותן - לא קבל וכו' (מה הטעם [שמכירה שנעשתה באנס, המכירה נחשבת למכירה, ומתנה שנתנה באנס - אינה נחשבת מתנה וצריך להחזיר] משום שבמכירה המוכר קבל כסף תמורת החפץ, ובמתנה הנותן לא קבל כסף), כי מאחר שהנותן לא קבל דמים - אין הנפש נשלמת מחסרונה כי אם על־ידי הרצון והאהבה כנ"ל, ועל־כן אפלו גלוי דעת שאין המתנה ברצון טוב - מבטל המתנה, כנ"ל: