# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/2494/61/3/

וזה בחינת מתנת בריא הוא כשמשיר, וכשאינו משיר - היא מתנת שכיב מרע (חולה השוכב בחליו האחרון) (חשן משפט, סימן רנ, סעיף ד). כי בודאי כשדעתו לתן במתנת בריא מחיים, בודאי צריך לשיר לעצמו על כל פנים כל שהוא, בהכרח כדי לשיר על כל פנים שרש לנפשו, כי אף שעל־ידי המתנה בעצמה נגדל נפשו כנ"ל, עם־כל־זה צריך שישאר שרש כל שהוא לנפשו שיהיה לה במה לתלות, דהינו שישאיר לעצמו איזה שיור מנכסיו שהם שרשי נפשו, כנ"ל. ועל־כן כשנותן כל נכסיו לגמרי בלי שום שיור, הוא בודאי מתנת שכיב מרע דהינו לאחר מותו דיקא, כי בודאי לא ימית את עצמו מחיים לתן כל נכסיו לגמרי ולא ישאיר לעצמו שום שרש לנפשו, והרי הוא חשוב כמת, ועל־כן בודאי כונתו לאחר מותו.

ועתה נכונים מאד דברי רבותינו, ז"ל, שהצרכו שיור. ואיתא הטעם (רבי עובדיה ברטנורא פאה ג, ז) שבודאי אין אדם מעני עצמו לבלי להשאיר לעצמו כלום. ולפי פשוטו תמוה, כי לפי זה היה ראוי לתת שעור גדול להשיור, וכי יכול לפרנס עצמו במה שישיר לעצמו זוז כל שהוא? אך האמת כי עקר השיור הוא כדי שיהיה נשאר שרש לנפשו, כנ"ל: