# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/2494/61/4/

וזה בחינת דברי שכיב מרע אין צריכין קנין (חשן־משפט סימן רנ), כי כל הקנינים הם כדי להוציא הדבר מרשותו לרשות חברו, כי מאחר שהנפש נשרשת בהממון - קשה להוציא הדבר מאחד לחברו, ועל־כן צריך קנין גמור לזה, דהינו קנין סודר, וכיוצא, כדי שעל־ידי־זה יצא הדבר משרש נפשו לחברו, וזה בחינת כל הקנינים. ועל־כן חזק הקנין על־ידי הכתב, כי הכתב הוא פנימיות שרש הנפש, וכשכותב לחברו הקנין אזי מגלה פנימיות שרש נפשו שמרצה בהקנין, ואזי יוצא הדבר לגמרי מפנימיות שרש נפשו. ועל־כן מועיל הקנין ביותר על־ידי הכתב, וכמבאר כל זה לעיל בהלכות הלואה (הלכה א).

ועל־כן השכיב מרע שמתנתו רק לאחר מותו, ואזי יוצא הנפש ונבדלת מן העשירות, "כי לא במותו יקח הכל" וכו' (תהלים מט, יח), ומה חפצו בביתו אחריו, דהינו שלא נשאר לו שום חפץ ורצון שהוא בחינת נפש - בביתו אחריו, דהינו בביתו ורשותו שהם נכסים ועשירות שלו, ועל־כן בדבור בעלמא נקנה המתנה לחברו במתנת שכיב מרע, כי בקל הדבר נכנס לרשות חברו לאחר מיתת השכיב מרע, מאחר שאין שרש נפשו שם, כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (גטין יג.): דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, כי הם ככתובין ומסורין ממש, כי על־ידי כתיבה ומסירה - יוצא הדבר לגמרי מפנימיות שרש נפשו כנ"ל. ועל־כן מתנת השכיב מרע שממילא יוצאין הנכסים מפנימיות שרש נפשו אחר מותו כנ"ל, על־כן דבריו הם ככתובין ומסורין ממש, ובדבור בעלמא יוצא לרשות חברו, מאחר שאין שרש נפשו שם כלל, כנ"ל, ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.

לעיל במאמר 'ויהי הם מריקים שקיהם' (סימן יז), מדבר גם כן לענין גרים, שמועיל נתינת הצדקה שעל־ידי־זה קונה אוהבים ורעים, ועל־ידי־זה נעשים גרים, עין שם. וזהו בחינת מתנה גם כן כנ"ל, וזה זה מעלת העשירות - כדי להגדיל הנפש והשם - לעשות גרים, כמו שכתוב שם, עין שם: