# א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/2494/63/1/

כי מבאר בדברי רבנו ז"ל, בהתורה המתחלת 'בענין הנהגת הפשיטות של הצדיק האמת' בלקוטי תנינא (סימן עח), והכלל בקצור, שיש אוצר־מתנת־חנם, שמי שאין לו שום זכות הוא מקבל משם וכו', אך אין יכולין לקבל משם כי אם הצדיקים האמתיים, הינו כי אפלו הצדיק - בהכרח שיתבטל עצמו לפעמים מן התורה, כי בטולה של תורה זהו קיומה (מנחות צט.). ואז בשעה שהצדיק האמת בטל מן התורה ואז הוא איש פשוט ממש שקורין פראסטיק, אז הוא מקבל חיות מקיום העולם קדם מתן־תורה, שהוא בחינת (תהלים פט, ג): "עולם חסד יבנה", בחינת אוצר־מתנת־חנם, שהיא בחינת תורה הנעלמת, שזהו בחינת הדרך לארץ־ישראל, כי עקר ארץ־ישראל על־ידי כח מעשיו וכו'. וגם עכשו באין ישראל לפעמים למקומות הרחוקים מן הקדשה מאד, והיו יכולין לומר להם לסטים אתם, אבל על־ידי שיודעין שהשם־יתברך ברא הכל בעשרה מאמרות בחסדו לבד וכו', על־ידי־זה יכולין ישראל לכבש כל המקומות ולקדשם בקדשת ארץ־ישראל, כי הכל שלו יתברך וברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו וכו', עין שם כל זה היטב היטב. ועין שם בסוף, מה שמבאר שם, שעקר הוא תמימות ופשיטות ואמונה, ואין שום יאוש בעולם, ואפלו בשאול תחתיות יכולין למצא את השם־יתברך וכו', עין שם כל זה היטב: