# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/2494/64/12/

וזהו (בראשית כח, י): ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה - הינו כשאיש הישראלי יוצא מדרגא לדרגא, אז משתטחים ומתפשטים כנגדו הקלפות שהם הדמיונות וכו', שהם בחינת חרון אף, כי הם מתקפא דדינא, כידוע (סימן כד). וזהו ויצא יעקב - שהוא איש הישראלי, מבאר שבע - הינו מהמדרגה הקדושה שהיה בה שנקראת באר שבע, כי כל דרגא ודרגא דקדשה כלולה מכל השבעה מדות - שהם שבעת ימי הבנין שכלולים בכל דרגא. וכשיעקב שהוא איש הישראלי יוצא משם כדי לבוא למדרגה שניה הגבה יותר, אז וילך חרנה - שמכרח לילך דרך החרון אף שהם הקלפות, שמהם כל הדמיונות והתאוות והבלבולים שמתפשטים נגדו בכל פעם, כנ"ל.

אבל מחמת שאיש הישראלי, בחינת יעקב, חזק בדעתו ואינו מניח את מקומו, ואינו נופל בדעתו מחמת זה, רק מתחזק בכל מה דאפשר לעמד על עמדו, על־ידי־זה: ויפגע במקום, על־ידי־זה זכה להבין האמת שמה שמתפשטים התאוות וכו' כנגדו כל־כך אין זה נפילה, חס ושלום, רק שהוא מחמת שצריך לבוא למדרגה גבה יותר ולהתקרב להשם־יתברך בהתקרבות יותר, מחמת זה מתפשטים כנגדו כל־כך, כנ"ל.

וזהו: ויפגע במקום - שזכה בתקף החרון אף שהם הקלפות שהתפשטו כנגדו לפגע שם במקומו של עולם, כי כל מה שעולין למדרגה גבה יותר - מתקרבין ביותר להשם־יתברך שהוא מקומו של עולם, שכל המקומות וכל הדרגות שבעולם כלולים בו יתברך, כי הוא יתברך מקומו של עולם ואין העולם מקומו (בראשית־רבה סח, ט). הינו שיעקב בחינת איש הישראלי על־ידי גדל התחזקותו זכה להבין האמת, שאין זה נפילה והתרחקות, חס ושלום, רק פגע שם דיקא במקומו של עולם, שהבין ששם דיקא צריך לבוא למדרגה גבה יותר להתקרב ביותר להשם־יתברך, ועל־כן מתפשטים כנגדו כל־כך.

ואז וילן שם כי בא השמש - הינו, שקבל על עצמו וסבל צער החשך שהוא בחינת לילה, ולן שם בצערו שהיה לו מרדיפת התאוות והדמיונות שהם בחינת חרון אף, שהם בחינת הקלפות שהתפשטו כנגדו מחמת שהיה צריך לעלות למדרגה שניה כנ"ל. וזהו כי בא השמש - שהוא השכל והמחין שנסתלקו ממנו, כי בעת התגברותם והתפשטותם - אין השכל בשלמות, כי כח המדמה שמשם כל התאוות וכו' הוא כנגד השכל, כמבאר בתחלת התורה הנ"ל, עין שם. וזהו כי בא השמש - 'שלא בעונתה', כמו שדרשו רבותינו ז"ל (בראשית־רבה סח, י), הינו שבודאי ביאת השמש שהוא הסתלקות המחין שהיו לו אז היה שלא בעונתה, שלא בזמנו, כי לא היה בדין שיסתלק שכלו ממנו ויתפשטו כנגדו כל־כך, כי לא היה מחמת נפילתו, חס ושלום, רק מחמת שהיה צריך לעלות למדרגה שניה, כנ"ל.

וזהו: ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו - ואמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סח, יא): שהיו שתים עשרה אבנים כנגד שנים־עשר שבטי בני יעקב, שתים־עשרה אבנים הם בחינת שתים־עשרה אבני החשן שהיו על שמות שנים־עשר שבטי בני יעקב, שהם כלליות הגונין, כי כל הגונין היו בשתים־עשרה אבני החשן, שהם אדם ופטדה וכו', שכל אחד היה לו גון מיחד, נמצא, ששתים־עשרה אבני החשן הם כלליות הגונין, הינו שהמשיך התגלות הגונין שהם גדלת הבורא, שעל־ידי־זה הכניע הקלפות שבמדרגה, וזכה לצאת מהמדמה שבמדרגה השניה ולעלות אל השכל.

וזהו וישכב במקום ההוא - ואיתא, שהוא בחינת 'ויש כ"ב', שהם כ"ב אתון דאוריתא, הינו שזכה לשבר המדמה ולעלות אל השכל ולהוציא מתיקות שכלו מכח אל הפעל, עד שזכה לשכל הנקנה שהוא בחינת 'נפת צופים ואמנה', כמו שכתוב שם בתחלת התורה הנ"ל, עין שם. וזהו בחינת כ"ב אתון דאוריתא, כי זהו שלמות השכל, כשמוציאין אותו מכח אל הפעל עד שזוכין לשכל הנקנה, דהינו להשיג דבר קים בתורה, ועקר שלמות השגת השכל הוא כשזוכין להכניס ההשגה בתוך צרופי אותיות, שהם בחינת כ"ב אתון דאוריתא, דהינו שיוכל לדבר ולגלות זאת ההשגה על־ידי הדבור שכלול מעשרים ושתים אותיות, כי כל זמן שאין יכול להכניס השכל בתוך אותיות הדבור - נחשב בחינת שכל בכח, ועקר מוציא מכח אל הפעל הוא כשמכניסו בתוך עשרים ושתים אותיות הדבור, שזהו בחינת (שיר־השירים ד, יא): "נפת תטפנה שפתותיך", המובא שם בהתורה הנ"ל לענין זה, עין שם.

וזהו: וישכב במקום ההוא - 'ויש כ"ב', שעל־ידי שעמד איש הישראלי על עמדו, ולא הניח עצמו לפל על־ידי תקף ההתפשטות שהתפשטו כנגדו, וזכה להמשיך התגלות הגונין עד שהכניע ושבר אותם, על־ידי־זה זכה לעלות אל השכל שבמדרגה הגבה יותר, עד שהוציא השכל מכח אל הפעל שהוא בחינת אותיות הדבור, בחינת כ"ב אתון דאוריתא, כנ"ל.

ואז: ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה - הינו שאז הראו לו שכל עבודת האדם בזה העולם הוא בבחינה זאת, בבחינת סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה - הינו שהוא צריך בכל פעם לעלות מדרגא לדרגא כמו שעולין בסלם, ומחמת זה מתגברין ומשתטחין ומתפשטין כנגדו כל־כך בכל פעם, כנ"ל.

וזהו: והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו - מלאכי אלקים הם העובדי ה' שנמשלו למלאכים, עלים וירדים בו - בזה הסלם, כי כל עליתם וירידתם הוא בבחינת הסלם הזה, שמי שהוא פקח ומאמין לדברי הצדיק - שאין זה נפילה כלל ומתחזק ומתגבר כנ"ל, הוא עולה על־ידי־זה למדרגה הגבה יותר, ולהפך, מי שאינו מתחזק הוא יורד חס ושלום על־ידי־זה.

וזהו והנה ה' נצב עליו ויאמר וכו' - שהבטיחו בכמה הבטחות. כי מחמת שיעקב שהוא איש הישראלי הכשר עמד בנסיון, ולא הניח את מקומו עד שעלה למדרגה שניה כנ"ל, על־כן הבטיחו השם־יתברך שיהיה עמו וכו' ושמרתיך בכל אשר תלך וכו', שהבטיחו שאף־על־פי שיעבר עליו עוד כהנה וכהנה, אבל השם־יתברך ישמרהו בכל עת בכל אשר ילך, עד אשר יביאהו למדרגתו העליונה בשלמות, בחינת: כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך - 'בשבילך', דהינו מה שדבר עם הצדיקי־אמת את כל המדרגות הקדושות שיזכנו ברחמיו המרבים, וכנ"ל.

וזהו: וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי - הינו כשהקיץ משנתו וצערו שהיה לו בעת שהתפשטו כנגדו כל־כך, אז אמר: אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, כי נדמה לי כאלו אין שם השם־יתברך, כי הדמיונות רצו לבלבל אותי כאלו אין שם השם־יתברך, ורצו להפיל אותי, חס ושלום, ומה גדלו חסדי ה' אשר עזרני עד כה לעמד על עמדי, עד שנודע לי כי באמת יש ה' במקום הזה, כי באמת לא היה נפילה כלל, רק שהתפשטו כנגדי מחמת שהייתי צריך לעלות למדרגה גבה יותר ולהתקרב לה' יתברך בהתקרבות יותר, כנ"ל.

ועל־כן נדר יעקב נדר להקריב קרבנות ולתן צדקה, כמו שכתוב: והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וכו', וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. כי עקר הכנעת הקלפות שבכל מדרגה הוא על־ידי צדקה, שעל־ידי־זה נתגלין הגונין וכו', כנ"ל. וזהו גם כן בחינת קרבנות שבבית־המקדש שהם בחינת נדיבות לב, בחינת צדקה, שעל־ידי־זה משברין המדמה, כמבאר בתחלת התורה הנ"ל על מאמר רבותינו ז"ל (סוטה ט, יב.): 'משחרב בית־המקדש', ששבירת המדמה הוא על־ידי קרבנות, עין שם: