# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/2494/64/15/

נחזר לענין ראשון, וזה בחינת מתנת שכיב מרע שמתקימת בלא קנין, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (גטין יג.): 'דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו'. כי עקר כל השנויים והחזרות הם בכח המדמה, כי עצם השכל הוא כלו אמת ואין בו שנוי וחזרה, כי עקר השכל הוא אמת, דהינו להשיג ולהבין כל דבר לאמתתו, וכשאין מבין בחכמתו ושכלו אמתת הדבר, אף־על־פי שאומר בזה הענין כמה שכליות - אין זה חכמה כלל, מאחר שלא עמד על אמתתו של דבר, כגון הרופא הדאקטיר, אם יאמר כמה סברות שכליות שצריכין סם זה לרפואת איזה חולאת, אם באמת סם זה אינו מועיל לו, אדרבא, יזיק לו - אין חכמתו נחשבת לחכמה כלל, מאחר שהמית נפש בחכמתו, ועל חכמה כזאת נאמר (ישעיה מז, י): "חכמתך ודעתך היא שובבתך"; [ועין מזה במקום אחר מבאר יותר (הלכות גלוח, הלכה ד, אות יב)].

ועל־כן עקר החכמה - שישכיל בתחלת כל דבר שירצה לעשות על אחרית הדבר ומה יצמח מזה, ולא יעשה שום דבר, ולא יוציא מפיו שום דבור שיצטרך אחר־כך לחזר עליו ולשנותו, חס ושלום, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח:): 'מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי'. וזה בחינת (אבות ט, ב): 'איזהו חכם הרואה את הנולד', שצריך לראות בכל דבר שרוצה לדבר או לעשות, מה יהיה נולד מזה? שלא יצטרך לחזר ולהתחרט עליו בעולם הזה או בעולם הבא. נמצא, שעקר החכמה והשכל הוא אמת ואין בו שום שנוי וחזרה.

ועקר כל השנויים הם בבחינת המדמה שאינו מברר, כי שם מצויים כל הטעותים והשנויים, כי בתחלה נדמה לו כך, שצריך למכר זה הדבר, ואחר־כך מתהפך סברות המדמה ומתחרט על זה. ובשביל זה תקנו חכמינו ז"ל כל הקנינים, שאין המקח נגמר בדבור לבד כי אם בקנין, כי שערו בחכמתם, שאין הדעת נמשך לתוך המשא־ומתן כי אם על־ידי קנין זה, כי עקר כל הקנינים הם על־ידי הדעת [כמו שמבאר במקום אחר], וכל זמן שלא היה בו קנין - אפשר לשנות על־ידי כח המדמה ששם כל השנויים, כי אין נמשך הדעת לתוך המשא־ומתן כי אם על־ידי הקנין שתקנו חכמינו ז"ל כל אחד כפי קנינו.

ועל־כן מתנת שכיב מרע, שהיא לאחר מיתה - מתקימת בלא קנין, כי אחר מיתה מתבטל המדמה, כי הוא כח בטל ואין שליטתו כי אם בחייו בשביל הבחירה, אבל אחר המיתה הכח המדמה מת ובטל לגמרי, כי שם עקר סטרא דמותא ואין נשאר ממנו כלום, כי אין נשאר מהאדם אחר מותו כי אם שכל הנקנה שהוא שכל האמתי, כמבאר שם בתחלת התורה הנ"ל, שעקר ההשארה של האדם אחר מותו הוא שכל הנקנה. ועל־כן אז מתקימת המתנה בלא קנין כלל על־ידי שכל הנקנה שנשאר מהאדם אחר מותו, כי כח המדמה שממנו כל השנויים - כבר נתבטל כנ"ל, כי כל אחד מישראל אפלו איש פשוט, יש לו איזה נקדה טובה שנשאר ממנו, שהיא בחינת שכל הנקנה שעל־ידי־זה יזכה לחלקו לעולם הבא, כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ.):

וזהו דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי, כי כתב מכניע כח המדמה, כי הכתב הוא לזכרון, בחינת (שמות יז, יד): "כתב זאת זכרון בספר" וכו', והזכרון והשכחה הם בבחינת כח המדמה, כמו שמבאר במקום אחר (סימן נד). וכשכותבין הדבר לזכרון - בזה מבררין המדמה שלא ימשך ממנו שכחה וטעות ושנוי, נמצא שכתב הוא בחינת תקון המדמה, וזה בחינת מסירה שמוסרין הדבר לרשות הלוקח והמקבל, שזהו גם כן בחינת הכנעת המדמה, כי כשנמסר ונכנס הדבר מרשות הנותן לרשות המקבל - אז נגמר הברור ועלית הדבר, שאז הכנעת המדמה, שהוא בחינת הקלפות שסביב הניצוצות שבהמשא־ומתן, וכנ"ל.

ועל־כן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו - כי דבריו נגמרין ונתקימין לאחר מותו בלא קנין, כאלו היו כתובין ומסורים, שהם בחינת הכנעת המדמה שעל־ידי־זה נגמר הקנין, כי אחר מותו נתבטל המדמה, ולא נשאר כי אם בחינת שכל הנקנה, שעל־ידי־זה נתבטלין השנויים והחזרות שבאין על־ידי המדמה ונתקים הקנין על־ידי בחינת שכל הנקנה שנשאר ממנו, כנ"ל:

ראשי פרקים להלכות מתנה