# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/2494/64/2/

וזה ידוע ומבאר בדברינו כמה פעמים, שבכל המשא־ומתן שעושין - מבררין ניצוצות הקדושים, וכמבאר בדבריו ז"ל בהתורה 'אשרי' (בסימן לה) ובהתורה 'כי תצא למלחמה' (בסימן רפ), שעל־ידי משא־ומתן כתקונו עולין ממדרגה למדרגה מעשיה ליצירה, כי משא־ומתן כתקונו הוא בבחינת הקרבת קרבן התמיד וקטרת עין שם. ועקר הברור הנעשה על־ידי המשא־ומתן הוא נגמר כשיוצא הדבר מרשות לרשות, שאז נגמר המשא־ומתן ואז עולין ומתבררין הניצוצות כנ"ל. ומחמת שבכל דרגא ודרגא יש שם הקלפות הקודמין לפרי המסבבין את הקדשה, מחמת זה צריכין לזהר מאד לעשות המשא־ומתן בקדשה גדולה שלא יתאחזו בו הקלפות המסבבין שם, כנ"ל.

ועל־כן אין המקח נגמר בדברים כי אם בקנין על־ידי משיכה והגבהה וכו', כי צריכין דיקא שיכנס הדבר לרשותו של הזוכה בו על־ידי משיכה והגבהה וכיוצא, כי כל זמן שלא בא לרשותו - לא נגמר הברור, ועל־כן אף־על־פי שנתרצה למכרו ונגמר המקח בדברים למכרו - עדין אפשר שיתעוררו ויתגברו מחדש הקלפות בעת שירצה להכניס הדבר ברשותו ויקלקלו המקח. כי עקר התעוררותם בשעה שיוצא הדבר מרשות לרשות, שאז עקר העליה והברור וכנ"ל. על־כן אין המקח נגמר בדברים לבד, עד שיעשה קנין ממש להכניסו ברשותו על־ידי משיכה והגבהה וכו', כי כל זמן שלא נכנס לרשותו - יכולין להתעורר ולקלקל המשא־ומתן, וכנ"ל: