# יח

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/2494/65-2/18/

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת י:): 'הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו', ולמדו משבת שאמר השם־יתברך: 'מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש לתנה לישראל, לך והודיעם'. וזה לשון רש"י: 'צריך להודיעו מתן פלוני אתן לך, וזה דרך כבוד דשמא יתביש לקבלה ומתוך כך מתרצין בדברים ואינו בוש בדבר' וכו'. כי השם־יתברך הטביע באדם שיהיה בוש לקבל מ תנת חנם מחברו וכמו שאנו מבקשין: ואל תצריכני לידי מתנת בשר ודם וכו'. וזה מחמת שהאדם עקרו נברא שיקבל שכרו במשפט ולא יאכל נהמא דכסופא וכנ"ל, אבל מחמת שראה שלא יתקים העולם על־ידי משפט לבד ושתף מדת הרחמים בחינת צדקה הנ"ל, בחינת מתנת חנם, ומשם נמשך בעולם שיש מתנת חנם שאחד נותן לחברו, אבל טבע האדם שהוא בוש לקבל מתנת חנם, כי הוא בחינת נהמא דכסופא. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי ערלה, פרק א, הלכה ג): 'מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה' (מי שאוכל שאינו שלו - מתביש להסתכל בפני מי שמאכילו).

על־כן אמרו רבותינו ז"ל שהנותן מתנה לחברו צריך להודיעו מתחלה, כדי שלא יתביש כל־כך לקבלה. כי באמת, מאחר שזה הנותן נתרצה לתן מתנה לחברו - בודאי הוא אוהבו, וזה מחמת שראה איזה התגלות האהבה אליו מחברו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עין מגלה כו:): 'אי לאו דעבד לה ניח נפשיה - לא הוי יהיב ליה', רק שמחמת זה הנחת־רוח שעשה לו - לא היה מגיע לו מתנה כזאת, רק שנתעורר אצלו אהבה לחברו, עד שנתרצה לתן לו מתנה כזאת, על־כן צריך להודיעו, ואז ירגיש חברו ויזכיר עצמו עצם האהבה שביניהם שהוא אוהב מאד את חברו וחברו אוהבו ביותר עד שנותן לו מתנה זאת באהבה. ואז יתרצו זה לזה כמו שפרש רש"י שם: 'שמתוך כך מתרצין זה לזה בדברים ואינו בוש בדבר'.

כי בודאי כשהאהבה חזקה מאד באחדות גמור בין שני אנשים באמת - שוב אין אחד בוש מחברו לקבל ממנו אפלו מתנה מרבה בחנם, מאחר שמרגיש שחברו נותן לו בלב שלם ובעין יפה מאד, עד שיש לחברו נחת גדול מזה שחברו מקבל ממנו, עד שנחשב אצלו כאלו הוא מקבל ממנו מתנה, וכעין שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין ז.): שאם המקבל אדם חשוב, נחשב קבלתו כאלו נתן לחברו מתנה. אך עקר הבושה מאחר שאינו רואה ומרגיש עצם אהבת חברו אליו, על־כן צריך להודיעו שמתוך כך מתרצין זה לזה, כי המקבל בודאי אוהב אותו מכבר וכנ"ל, אך עתה נתוסף אצלו אהבה ביותר ואזי נתוסף האהבה ביותר גם אצל הנותן עד שנגדלת האהבה ביניהם כאלו הם אחדות ממש ואזי שוב אין אחד מתביש לקבל מחברו וכנ"ל. וכמו שראינו שהבן אינו מתביש לקבל אפלו מתנה מרבה מאביו, וזה מחמת שהבן יודע עצם אהבת אביו אליו, ושכל תשוקת אביו להיטיב עמו בכל טוב שבעולם - על־כן אינו מתביש לקבל מאביו.

וכל זה למדו רבותינו ז"ל מהשם־יתברך שאמר מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו', לך והודיעם - כי עקר שרש כל המתנות שבעולם נמשך בשרשו ממתנת חנם של השם־יתברך כנ"ל, והשם־יתברך מודיע תחלה מתנת חנם שלו, שזהו בחינת שמוציא החסד מהעלם אל הגלוי, שזהו עקר קיום החסד כנ"ל, כי השם־יתברך חפץ מאד בטובת ישראל ורוצה לתן להם מתנת חנם, ואף־על־פי־כן לא יתבישו לקבלו ולא יהיה נהמא דכסופא. על־כן מעצם אהבתו את עמו ישראל, על־כן הוא מודיע לנו על־ידי צדיקיו האמתיים שהוא רוצה לתן לנו מתנת חנם כדי שיתוסף אצלנו אהבה אליו יתברך, ואזי יחזר ויתוסף האהבה אצלו יתברך אלינו, כי "כמים הפנים לפנים" (משלי כז, יט). וכן חוזר חלילה, עד שמגדל האהבה נהיה נכללים בו יתברך בבחינת 'בין כך ובין כך אנו קרויים לך בנים' (קדושין לו.), ואזי שוב לא נבוש לקבל מתנת חנם שלו, ועל־ידי זה נזכה להתקרב אליו תמיד מכל הירידות שבעולם, כי על־ידי בחינת מתנת חנם שלו שכבר הודיעונו הצדיקים רבוי רחמיו וחסדיו עד אין־סוף - יכולים להתקרב תמיד אליו יתברך וכנ"ל. וזה בחינת (צפניה ג, יא): "ביום ההוא לא תבושי מכל עלילתיך" וכו', וכתיב (יואל ב, כב־כו): "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבשו עמי לעולם, וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלקיכם וכו' ולא יבשו עמי לעולם", וכן בפסוקים רבים.

וזהו גדל מעלת התקרבות לצדיקי אמת שהם מודיעים לכל אחד בכל פעם איך שהוא עצם רבוי רחמיו וחסדיו. ועל־ידי ההודעה הזאת מוציאין החסדים מהעלם אל הגלוי ועל־ידי זה נתוסף אצלנו האהבה וההשתוקקות אליו יתברך מכל מקום שהוא וכן חוזר חלילה כנ"ל וכל מה שנתוסף האהבה בין כל אחד מישראל לאביו שבשמים, כמו כן יוצא ומאיר ביותר החסד מהעלם אל הגלוי. ועל־ידי זה יכול לקבל מתנת חנם שלו באהבה ולהתקרב אליו על־ידי זה, וכנ"ל: