# כג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/2494/65-2/23/

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (גטין יג.): 'דברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי', ומתקימת מתנתו על־ידי דבוריו לבד, כי התורה הקדושה מלבשת בכל הדברים שבעולם, כי רק היא מחיה ומקימת הכל וכלליות התורה היא בחינת נעשה ונשמע, שהוא בחינת תורה ותפלה וכו' כנ"ל. וכל עסקי המשא ומתן נעשים על־ידי זה, כי כמו שהתורה הקדושה, הנעשה הוא מה שכבר השיג, והנשמע שהוא הנסתר, הוא מה שאינו ביד שכלו וצריך להשיגו, כמו כן הוא בכל החפצים והעסקים והמשא ומתן של האדם שכלם מקבלים מהתורה מבחינות אלו, כי החפצים שהם כבר ביד האדם זה בחינת נעשה, כי כבר הם עשויים וגמורים בידו, אבל החפצים שאינם עדין בידו וחפץ להשיגם הם בחינת נשמע נסתר, שהוא בחינת תפלה רצון ודבקות, כי אי אפשר להשיג הנשמע שהוא הנסתר כי אם על־ידי רצון חזק ותפלה וכנ"ל.

וכמו כן הוא בענין החפצים שאינם עדין בידו שהם עדין נסתרים ורחוקים ממנו ואינו יכול להשיגם כי אם על־ידי הרצון. ועל־כן באמת לאמתו אי אפשר להשיג שום דבר כי אם על־ידי תפלה. ומשם נשתלשל כל עסקי המשא ומתן שבין אדם לחברו שזה חפץ בחפץ פלוני שעדין אינה בידו, שזהו בחינת נסתר, כנ"ל. וזה חפץ בחפץ או בממון שביד חברו ועל־ידי זה נגמרים הקנינים. ועקר הקנין הוא שכל אחד ישיג בחינת הנסתר בחינת הנשמע, שמה שעדין לא היה בידו, שהוא בחינת נסתר - עתה יגיע לידו, שאז יהיה בבחינת נעשה, כי מה שכבר ביד האדם הוא בחינת נעשה, וכנ"ל, נמצא, שגמר קנין המשא ומתן הוא - שיהיה נכלל בחינת הנשמע ונעשה יחד - שיהיה מהנשמע והנסתר בחינת נעשה וכו', וכנ"ל.

ועל־כן תקנו רבותינו ז"ל (חשן־משפט, סימן קפט, סעיף א) שאין המקח והמתנה נגמר בדברים כי אם בקנין, כי בודאי באמת ראוי לאדם לעמד בדבורו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שם (שביעית י, ט): 'כל המטלטלין נקנין במשיכה וכל המקים דבורו רוח חכמים נוחה הימנו', אך אף־על־פי־כן לא רצו רבותינו ז"ל להחמיר על האדם שיתקים הקנין בדבור לבד, כי לאו כל אדם זוכה לשלמות הדבור.

כי כמו שבעקר השגת הנשמע והנסתר - שיזכה שיתגלה לו בבחינת נגלה, אי אפשר כי אם על־ידי הדבור שהוא עקר התפלה, שצריכה להיות בדבור דיקא, שזהו בחינת "גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו", שהצדיקים גברי כח עושים ומתקנים להאי דבר [כמו שכתוב בזהר הקדוש (לך־לך צ.)].

ועל־ידי זה, "לשמע בקול דברו", שזוכים על־ידי הדבור לבחינת נשמע, בחינת "לשמע" וכו', כי עקר השגת הנשמע והנסתר הוא על־ידי התפלה שהיא בדבור, ואם היה כל אדם זוכה לדבור התפלה בשלמות - בודאי היה כל אדם זוכה בכל פעם להשגת הנשמע, כי השם־יתברך שומע תפלת כל פה, וחפץ להיטיב ולגלות לכל אדם מישראל נסתרות שבתורה, רק מחמת שלאו כל אדם זוכה לשלמות הדבור, ועקר מחמת שאינו משתדל להרבות בדבורי התפלה ולקדש דבורו כראוי, על־כן לאו כל אדם זוכה להשיג הנשמע והנסתר.

ומזה נמשך מה שתקנו רבותינו ז"ל, שאין המקח נגמר בדברים לבד, כי החפץ של המקח קדם שנקנה לזה - הוא בבחינת נסתר, בחינת נשמע כנ"ל, שאי אפשר שיגיע לרשות הקונה - שיהיה תחת יד רשותו, שזהו בחינת נעשה, כי אם על־ידי הדבור, שזהו בחינת הדבורים שמדברים בשעת המשא ומתן, שעל־ידי זה נעשה המשא ומתן, ומשיג כל אחד החפץ או המעות שהיה מתחלה נסתר ממנו וכנ"ל, אבל עדין אין המקח נגמר בשלמות על־ידי הדבור לבד ויכול עדין כל אחד לחזר, וזה מחמת שרב בני אדם, בפרט המון עם העוסקים במשא ומתן, רבם אין דבורים בשלמות, מחמת שלא זכו ברוחניות בענין עסק התורה להשיג הנשמע והנסתר שבתורה על־ידי דבורם, על־כן גם בענין המשא ומתן - תקנו חכמינו ז"ל שאין מתקים מקחם על־ידי דבורם לבד, כי אין דבורם בשלמות, שיהיה נגמר על־ידי דבורם המשא ומתן שהוא בחינת שמשיג כל אחד הנסתר ממנו, שיהיה בבחינת נעשה בכלל מעשה ידיו שהם ברשותו, וכנ"ל.

ועל־כן באמת אמרו רבותינו ז"ל שאין רוח חכמים נוחה מזה שאינו עומד בדבורו, כי בודאי ראוי לאדם שיראה להשלים דבורו, כי בזה תלוי קיום התורה לזכות להשיג בחינת נשמע ונעשה הגבה יותר בכל פעם, שזה מטל על כל אדם מישראל. וזהו: 'אין רוח חכמים נוחה הימנו' - 'רוח חכמים' דיקא, כי עקר מעלת החכמים שהם מתיגעים, עד שמשיגים בכל פעם חדושים שהיו נסתרים מהם, שזהו השגת הנשמע שיהיה בבחינת 'נעשה' כנ"ל, על־כן אין דעתם נוחה מזה שאינו עומד בדבורו שהוא בהפך מזה וכנ"ל, אבל אף־על־פי־כן לא רצו לתקן שיתקים המקח על־ידי הדבור לבד, מחמת שידעו, שבאמת רב העוסקים במשא ומתן - אין לדבורם שלמות, ואינם אומרים הדבור בדעת שלם ומישב, מחמת שאינם משתדלים להשיג הנסתר, שזהו עקר שלמות הדעת, על־כן ראו שאי אפשר שיתקים המקח על־ידי הדבור לבד בלי קנין, מחמת שדבורם אינו דבור שלם להשיג על ידו החפץ שאינו ברשותו, שהוא בחינת נשמע וכנ"ל.

ועל־כן תקנו שאין המקח נגמר כי אם על־ידי עשיה ממש, דהינו משיכה או קנין סודר וכיוצא, שעל־ידי עשיה דיקא ימשיכו את החפץ מבחינת נסתר נשמע לבחינת נעשה, כי עקר שלמות כלליות הנשמע בנעשה הוא - כשבא לידי עשיה, דהינו על־ידי השגת הנשמע, והנסתר יתגבר ביותר לעשות טוב יותר ויותר מבתחלה ולהכניס בחבריו ותלמידיו עצות והתעוררות והתחזקות שיעשו טוב (ועין לקמן באות כד יתבאר ענין זה ביותר):

ועל־כן בשכיב מרע תקנו שיהיו דבריו מתקימין ככתובים וכמסורים כשמת מאותו החלי, כי כל עבודת האדם כל ימי חייו, וכל מה שבא לזה העולם הוא רק בשביל זה - בשביל השגת הנעשה והנשמע, שהוא בחינת קבלת התורה וקיומה, שרק בשביל זה בא האדם להעולם - שיהיה יגע בתורה עד שישיג הנסתר ממנו לעשות מתורת ה' - תורתו, כמו שהתחיל דוד המלך, עליו השלום, ספר תהלים בזה - אשרי האיש וכו', כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו'. וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (עבודה־זרה יט.): בתחלה קדם שמתיגע בה היא תורת ה', ואחר־כך נעשית תורתו, שזהו בחינת שעושה מהנשמע - נעשה, מהנסתר - נגלה, כמבאר ש ם בהתורה הנ"ל.

וכל אדם צריך להתיגע כל ימיו לעלות מדרגא לדרגא, להשיג בכל פעם בחינת נעשה ונשמע הגבה יותר - לעשות בכל פעם מהנשמע הגבה יותר, בחינת נעשה וכו', וכמו שכתוב בהתורה הנ"ל, ומי שזוכה לזה בשלמות - אשרי לו! אבל על־כל־פנים, כל אחד מישראל כפי מה שהוא - בהכרח שיהיה לו איזה חלק כל שהוא בזה, כי זה כל האדם - לקים את התורה שכלולה בנעשה ונשמע.

וכל אחד כפי שמקים מצות התורה, וכפי מה שמתגעגע וחושק בכסופין ורצונות טובים להכיר את השם־יתברך, ולהשיג ולהבין מה שנסתר ממנו - כמו כן הוא זוכה לאחר פטירתו להשיג ולהבין מה שלא השיג בחייו, שזה עקר בחינת חלקו לעולם הבא, כי עקר שעשוע עולם הבא הוא השגת התורה, שהוא בחינת השגות אלקות. רק מי שזכה על־ידי יגיעתו להשיג גם בעולם הזה סתרי תורה, וזכה כל ימיו להשיג בכל פעם נסתרות הגבהים יותר וכנ"ל, הוא זוכה בסוף להשיג אחר מותו בעולם הבא השגות עצומות גבוהות ונוראות מאד מאד אשר "עין לא ראתה", אשרי לו. אבל על־כל־פנים אפלו הקטן שבקטנים מאחר שהוא בכלל ישראל שיש להם לכל אחד חלק לעולם הבא, בהכרח שישיג לאחר מותו מה שהיה נסתר ממנו בעולם הזה, כפי יגיעתו בעבודתו יתברך בזה העולם שהוא בחינת השגת הנשמע, כי כלל העולם הזה הוא בבחינת נעשה, כי הוא עולם המעשה וכמו שכתוב (דברים ז): "היום לעשותם", והעולם הבא בכלל הוא בבחינת נשמע נסתר, בבחינת ולמחר בעולם הבא לקבל שכרם, ועקר הקבול שכר הוא השגת הנסתר, בחינת נשמע וכנ"ל.

נמצא, שהאדם אחר מותו בהכרח שיהיה נכלל אצלו בחינת נשמע בנעשה לפי בחינתו וכנ"ל, ועל־כן בודאי דבריו של שכיב מרע מתקימין ככתובים ומסורים, כי עכשו בהכרח שיהיה קיום לדבריו, כי הוא "הולך לבית עולמו" - שכל תכליתו ותקותו לזכות לאיזה חלק לעולם הבא, שהוא השגת הנשמע שיהיה נכלל בנעשה וכנ"ל, שזה זוכין על־ידי שלמות הדבור, בבחינת עשי דברו לשמע וכו' כנ"ל. ועל־כן בהכרח שיהיה קיום לדבריו גם בכל מה שצוה קדם מותו, כי הכל אחד כנ"ל, כי מה שאין המקח והמתנה מתקים על־ידי הדבור הוא מחמת שאין להדבור שלמות - להמשיך על־ידו מנשמע לנעשה, מנסתר לנגלה וכנ"ל, אבל עכשו בסופו בהכרח לקים דבורו שיהיה לדבורו שלמות, כי עתה בהכרח שישיג בחינת הנשמע והנסתר אצלו, כי זה כל תקותו וחלקו לעולם הבא. ועל־כן תקנו שיתקים דבורו בכל מה שצוה לתן, כי על־ידי קיום הדבור נמשך כלליות הנשמע בנעשה בענין קיום התורה כנ"ל שעתה בהכרח שיבוא לזה לפי בחינתו, כי זה חלקו מכל עמלו - שישיג הנשמע שיהיה נכלל בהנעשה, דהינו בכל מה שעשה איזה מצוה ועבודה בזה העולם ועל־כן תקנו שיתקים דבורו, וכנ"ל.

וזה שדקדקו ואמרו: דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו - 'ככתובין ומסורים' דיקא, בחינת נעשה ונשמע, כי הנעשה הוא בחינת תורה שבכתב, בחינת נגלה והנשמע הוא בחינת תורה שבעל פה, שהוא בחינת נסתר, כי מה שנסתר ונעלם בתורה שבכתב מגלים החכמים בעל פה. וזה בחינת כתובים ומסורין - 'כתובים' בחינת תורה שבכתב, בחינת נעשה, 'ומסורין', בחינת תורה שבעל פה שנמסר למשה בעל פה, שהוא בחינת נשמע כנ"ל, ועל־כן השכיב־מרע שבהכרח שיבוא לזה באיזה בחינה לאחר מותו כנ"ל, על־כן דבריו ככתובין ומסורים דמי, וכנ"ל: