# לג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/2494/65-2/33/

ועקר התקון על־ידי בחינת משיח שיבוא בהסח הדעת, ועין שם (בהגמרא סנהדרין צז.) שהביא שם עקר מימרא זאת רק לענין משיח, כמו שאמר רבי זירא שם: 'במטותא מניכו לא תרחקונה, דתנינא' וכו' (בבקשה ממכם, [אל תעשו חשבונות מתי המשיח צריך לבוא], ותרחקו אותו על ידי זה, כי למדנו שמשיח הוא משלשה דברים הבאים מהסח הדעת). ועין שם מה שאמרו שם: 'אין בן דוד בא עד שיתיאשו מן הגאלה, שנאמר: "ואפס עצור ועזוב" כביכול אין סומך ואין עוזר לישראל וכו', כי הא דרבי זירא' וכו' כנ"ל. וכן אחר־כך האריכו בזה שאין לצפות לשום קץ שבעולם שרוצים לרמז באיזה פסוק וכו', כמו שאמרו שם: 'תניא רבי נתן אומר, מקרא זה נוקב ויורד עד התהום, (חבקוק ב, ג): "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב. אם יתמהמה חכה לו", כי בוא יבוא לא יאחר, לא כרבותינו שהיו דורשים וכו' ולא כרבי שמעון וכו' ואמר רבי יצחק: תפח עצמן של מחשבי קצין' וכו'. והנה אלו המימרות קשה להבין ונראין לכאורה כסותרין זה את זה, כי איך שיך ליאש עצמו מן הגאלה, חס ושלום, הלא צריכין לחכות בכל יום שיבוא וכמו שאמרו שם "אם יתמהמה חכה לו"?

אך אם כי דבריהם ז"ל עמקים מני ים, בפרט בענין זה שאמרו בעצמם ש'נוקב ויורד עד התהום', אך עם־כל־זה בהכרח צריכין להבין מדבריהם איזה רמזים איך להתנהג בזה, באפן שנזכה להתחזק בתקותנו לקרב ולא לרחק, חס ושלום. והעקר הוא פשיטות ותמימות - להאמין שבודאי בוא יבוא לא יאחר, אך אסור לחכות לשום קץ לומר שמהראוי שיבוא בשנה זאת, כמו שטעו הרבה על שנה זאת שנת ת"ר לפרט קטן, שאמרו שבשנה זאת יהיה הקץ וקלקלו הרבה בזה, כי גרמו כמה כפירות וחלול השם, כידוע. וכן בשנים הקודמים אמרו כמה קצים, כגון בשנת תקנ"ז ובשנת תק"ס ובשנת תקפ"א וכו' וכן הרבה. ושמעתי שגם על שנת ת"ק אמרו שהוא הקץ, וכלם חטאו בזה הרבה, כמו שקללו אותם רבותינו ז"ל ואמרו: 'תפח עצמן של מחשבי קצין, שהיו אומרים כיון שהגיע הקץ ולא בא' וכו', אלא אנו צריכין לקוות ולחכות אליו תמיד, ואף־על־פי־כן יהיה בבחינת הסח הדעת כי הוא קץ הפלאות, שאי אפשר להבין שום רמז ורמיזא בעולם מתי יבוא, כי לבה לפומיה לא גלי, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קהלת רבה יב, ט). אך אף־על־פי־כן בוא יבוא בודאי במועדו ובזמנו פתאם בהסח הדעת, בעת שלא יחשבו על אותה השנה ועל אותו היום כלל, כי קץ הגאלה נמשך מבחינת דרכי ה' שהם בחינת משפט וצדקה שאי אפשר להבין כלל, כי הגאלה תהיה רק בצדקה וחסד חנם לבד, כמו שכתוב (ישעיה מח, יא): "למעני למעני אעשה" וכו', אך אף־על־פי־כן יהיה בבחינת משפט.

וזה בחינת מימרא הנ"ל - אין בן דוד בא עד שיתיאשו מן הגאלה וכו', הינו שיבינו, שלפי מעשיהם אין תקוה, חס ושלום, ואף־על־פי־כן יחזקו עצמן בכח הצדיקי אמת - לחטף תורה ותפלה ומעשים טובים כל מה שיוכלו - לחטף ולקוות לחסדי ה' שיעשה צדקה במשפט, כנ"ל.

וזהו בחינת הפלגתא שהביא אחר־כך: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלים ואם לאו וכו', אמר לה רבי יהושע וכו'. ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כי בודאי עקר הגאלה תבוא רק על־ידי תשובה ומעשים טובים, כמו שכתוב (ישעיה נט, כ): "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" וכו'. אך אף־על־פי־כן יהיה הכל רק בחסד ובצדקה, כי התשובה של ה'שבי פשע' לא יהיה בה כח להביא הגאלה רק השם־יתברך בחסדו וצדקתו יקרב הגאלה למענו, כנ"ל. אך מחמת שאי אפשר להמשיך הצדקה וחסד כי אם על־ידי בחינת משפט, על־כן ההכרח להמתין עד שיעשו קצת תשובה, שעל־ידי־זה יוכל בנפלאותיו להלביש הצדקה במשפט. וגם מעט התשובה - הכל ממנו, על־ידי בחינת תורת ה' ותפלת ה', שעל־ידי־זה יכניס בלבם לצעק ולהתפלל תמיד להשם־יתברך, עד שיכמרו רחמיו, כי יראה כי אזלת יד וכו', ויקבל מעט דמעט תשובתנו ותפלתנו ברצון, באפן שילביש בנפלאות נפלאותיו הצדקה במשפט, ועל־ידי־זה תבוא הגאלה. ויקים: "ציון במשפט תפדה", על־ידי: "ושביה בצדקה", כי שביה לא יהיה כדאי בתשובתם להביא הגאלה אך על־ידי תשובתם המעטה יעוררו צדקתו יתברך שילבישה במשפט עד שיקים (ישעיה א, כז): "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", במהרה בימינו, אמן: