# נ

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/2494/65-2/50/

וזה בחינת חנכה, שהוא בחינת חנכת הבית־המקדש, כי עקר קדשת הבית־המקדש הוא, כי שם הוא מקום התורה והתפלה, כמו שכתוב (ישעיה ב, ג): "כי מציון תצא תורה", כי שם עומד הארון עם הלוחות בבית קדשי קדשים ושם מקום התפלה, כמו שכתוב (שם נו, ז): "כי ביתי בית תפלה", כי דרך שם עולין כל התפלות, כמו שכתוב (מלכים־א ח, מח): והתפללו אליך דרך ארצם... והבית אשר בניתי לשמך" וכו'. והעקר הוא, כי שם השראת שכינתו יתברך, ושם התורה הוא בחינת תורת ה' ממש, כי שם עומדים הלוחות שנתנו מידו יתברך ליד משה שהם מעשה אלהים, כמו שכתוב (שמות לב, טז): "והלחת מעשה אלהים המה"; (שם לא, יח): "כתובים באצבע אלהים", בחינת תורת ה' ממש, וכן תפלת ה' ממש הוא שם בבית־המקדש, כמו שכתוב: "ושמחתים בבית תפלתי", שמזה למדו רבותינו ז"ל, שהשם־יתברך מתפלל כי תפלתם לא נאמר אלא תפלתי וכו', כמבאר בברכות (דף ז.). כי כל קיומנו וחיותנו הוא רק על־ידי תורת ה' ותפלת ה' ממש, והעקר על־ידי תפלת ה' שהוא בחינת מה שהוא יתברך מתפלל בעצמו ברחמיו הפשוטים לעורר רחמיו הרבים והגדולים, [כמבאר בהתורה 'עזי וזמרת יה' בסימן קה ענין זה, עין שם].

ועכשו שהבית־המקדש חרב בעונותינו - לא היה אפשר לנו להתקים לולא הצדיקים הגדולים שיש להם כח לעורר בחינת תפלת ה' בכל יום, שמשם נמשכין חסדים חדשים בכל יום, בבחינת "חדשים לבקרים" וכו' - שנמשכין על־ידי עצם החסדים שהמשיכו בראש־השנה שהוא בריאת העולם וכו', וכמבאר לעיל באות ג'. שאלו החסדים נמשכו מראש־השנה עד יום כפור להמתיק הדינים, עד שביום כפור מתרצה השם־יתברך וסולח ומוחל עונות ישראל בכל שנה. ומשם נמשכין החסדים חדשים בכל יום ויום, שבלא זה לא היה קיום להעולם עתה אחר החרבן, כמו שצעק ירמיה בקנתו (איכה ג, כ־כג): "ואמר אבד נצחי ותוחלתי מה'; זאת אשיב אל לבי על־כן אוחיל; חסדי ה' כי לא תמנו" וכו'. וכל אלו החסדים נמשכין על־ידי הצדיקים הנ"ל שזוכין לתפלת ה' וכנ"ל: